כמה ימים לפני החתונה הלכתי למקום שבו שכנה פעם המסעדה של סבא שלי ואחר כך המשכתי לבית שבו גרה סבתא שלי ולעוד כמה מקומות נוספים בעיר, כדי "להזמין" לחתונה את הסבים והסבתות שלי, שכבר זמן רב אינם בין החיים.
אף שאין צורך באקט פיזי כדי לעשות פעולה רוחנית, הסיבוב בעיר נראה לי נכון. כמו סגירת מעגל סמלית לתקופה שהייתה כל כך הרבה שנים חלק ממני. עכשיו זו פאזה דומה, אבל שונה. שום דבר דרמטי אין פה, ברור לי שהדרמה והטקסיות, שהן חלק מהחיים שלי, נועדו לסייע לי לגבש תובנות, להחליט החלטות ולעשות סוויץ' מסיטואציות כשצריך. חוץ מזה, נתתי להם לחכות הרבה זמן. אני יודעת.
בהתחלה לא סיפרתי לאף אחד, כי חשבתי שיראו בזה מהלך מוזר. חשבתי שאולי משום שמדובר רק באקט סמלי, אחרים לא ימצאו בו משמעות. אחר כך הבנתי שאין לי מה להסתיר. לא את זה שאני חיה לפעמים בין שמיים לארץ, מסתכלת על העולם בצורה לא קונבנציונלית ולא חד־משמעית. אז סיפרתי לכולם שזה מה שעשיתי. בסוף אני אדם מאמין, וזה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי.
לקח זמן עד שהבנתי את מורכבותה של האמונה. לא פעם, אחרי שהייתי מעידה על עצמי שאני אישה מאמינה, הייתי רואה את האנשים הקרובים אליי מתיישרים בכיסא ומביטים בי כלא מאמינים. סיגלתי לעצמי הרגל לומר מיד אחר כך שלאמונה אין דבר וחצי דבר עם דת כלשהי או מסורת או התנהגות מסוימת שנובעת מתוך חוקיות של מותר ואסור. אמונה מתוקף היותה, היא דבר בלתי תלוי. אני מניחה שההתנגדות של אנשים לאמונה נובעת בעיקר מהחיבור הדתי האוטומטי שעושים איתה.
הוויכוח בינינו בבית, שאינו באמת ויכוח, אלא יותר שיחה ערה של שני אנשים שרואים את החיים משני כיוונים שונים לחלוטין ומצליחים להיפגש באמצע, הוא על מקריות ואמונה. אני טוענת שהכל קבוע מראש ועדיין יש לנו זכות הבחירה בדרך שנבחר בה. ובכל זאת, כך אמרתי לו, אם נסתכל על המפגש בינינו ומה שקרה לאורך השנים, אי אפשר להתעלם מכך שהייתה יד אלוהים או יד יקומית, תלוי איך מסתכלים על זה, שמכוונת מלמעלה. הוא טוען שזו מקריות וסטטיסטיקה ושזה יכול היה לקרות או שלא לקרות, וזה כמעט ולא קרה ואין כאן קשר קוסמי.
אני לא יודעת לשים את האצבע מתי בדיוק הבנתי שיש לי חיבור אחר לגרמי שמיים ולאמונה, אבל אני זוכרת סיטואציות כילדה ממש קטנה, שבהן תפילותיי נענו. לא דברים גדולים, לא ניסים מהסוג שראוי לכתוב עליהם ספר. יותר מהסוג הזעיר של החיים. בקשות שנלחשו בלב, רצונות שסירבתי לומר בקול, צירופי מקרים שהתרחשו בדיוק בזמן. מספיק פעמים כדי לגרום לי להרגיש שיש בעולם משהו שהוא קצת מעבר למה שניתן למדוד.
עם השנים למדתי להצניע את זה. בעולם שמקדש היגיון, נתונים ומחקרים, אמונה נתפסת לעיתים כמו חולשה אינטלקטואלית. כאילו אם את מאמינה שיש משמעות לדברים, שאת מחפשת סימנים או מרגישה שיש סדר נסתר מאחורי הכאוס, את בהכרח פחות רציונלית.
אבל אצלי קרה בדיוק ההפך. ככל שהתבגרתי, ככל שקראתי יותר, ככל שחוויתי יותר על בשרי, ככל שלמדתי יותר ופגשתי יותר אנשים; הבנתי כמה מעט אנחנו באמת יודעים. כמה עצום הוא המרחב שבין מה שניתן להוכיח לבין מה שניתן רק לחוות. אני חוקרת ובודקת ולצד זאת בטוחה שכל דבר קורה מסיבה מסוימת. ואף שעדיין קשה לי לפעמים להכיל שכל טרגדיה נושאת בתוכה שיעור נסתר, אני מבינה שעם כל הקושי, יש נחמה גדולה בתפיסת העולם הזאת.
אני חושבת שיש קשרים שאנחנו לא תמיד מסוגלים לראות בזמן אמת. חוטים דקים שמחברים בין אנשים, בין החלטות, בין רגעים שנראים חסרי משמעות עד שהם מצטרפים לסיפור אחד שלם. אני לא יודעת אם יש לזה שם: גורל, אולי השגחה, יד אלוהים או אנרגיה יקומית, כל אחד והמילון שלו. אני רק יודעת שבכל פעם שאני מסתכלת לאחור על חיי, אני מגלה שהנקודות מתחברות בסיפור, ולא במקרה.
אולי בגלל זה היה חשוב לי כל כך לעשות את הסיבוב בעיר לפני החתונה. לא באמת כדי להזמין את הסבים והסבתות שלי. אני, כאמור, לא חושבת שהם היו זקוקים להזמנה רשמית. עשיתי את זה בשבילי. אולי רק כדי להודות למי שהיו לפניי, ואולי רק כדי לגרום לכך שהילדה שהייתי והאישה שאני היום ייפגשו לרגע אחד על אותו ציר זמן.
התרעות פיקוד העורף