האמריקאים לא התלהבו במיוחד מההחלטה הישראלית להכניס כוחות לח'אן יונס, ועוד פחות מזה מההחלטה להכניס כוחות לרפיח. הישראלים הנרגנים סברו, כותב הראל, "שהרקורד של האמריקאים ובני בריתם בקרבות נגד דאע"ש בסוריה ובעיראק, שם עמד יחס ההרוגים על חמישה אזרחים לכל לוחם, אינו מאפשר לארצות הברית להטיף מוסר לישראל".
זה תיאור תמציתי של אירוע אחד, שמקופלת בו כמעט כל חוכמת היחסים בין המדינות. ההתנשאות האמריקאית של מי שחושבים שהם יודעים יותר טוב וחושבים שמותר להם לומר לאחרים כיצד לפעול. חוסר ההבנה העמוק של הישראלים, הסבורים שבינינו לבין ארצות הברית יש מערכת יחסים שמושתתת על שוויון - אם להם מותר, גם לנו מותר. שיתוף הפעולה - לצד המרמור ההדדי.
כשהקצינים הישראלים חושבים שהרקורד האמריקאי של קטל אזרחים מבטל את היכולת של האמריקאים להטיף מוסר, הם כמובן צודקים ברמה העקרונית וכמובן טועים ברמה המעשית. כן, הרקורד של האמריקאים גרוע בהרבה משל ישראל. כן, הם בכל זאת יכולים להטיף מוסר, משום שהם מעצמה, והם אלה שמחליטים מה הם יכולים ומה הם לא יכולים. לישראל פתוחה האפשרות לקבל את הטפת המוסר ולפעול בהתאם, או להתווכח ולנסות לשכנע, או לפעול בניגוד לעמדת האמריקאים. לכל החלטה יש משמעות ויש מחיר. בכל רגע נתון, בכל צומת של בחירה, צריך להחליט מה הדבר הנכון לעשות בנסיבות שנוצרו.
צריך לשאול ביושר, האם ישראל הייתה במצב יותר טוב בלבנון לו היו מוּסרים האזיקים מידיה? האם האזיקים הם הסיבה לקושי להתגבר על האתגר הלבנוני, או בעיקר תירוץ נוח? אבל כך או כך, את השאלה אם רצוי או לא רצוי לפעול בניגוד לעמדה האמריקאית אי אפשר לבחון רק מול המצב הרצוי בעיני הישראלים - שהוא חופש פעולה מלא ותמיכה מלאה של ארצות הברית בכל מה שישראל עושה. יש הכרח לבחון אותה במקביל גם מול המצב הרצוי בעיני הישראלים וגם מול המצב הרצוי בעיני האמריקאים - שהוא מצב שיש בו זיקה בין חופש פעולה (לישראל) לתמיכה (בישראל).
כלומר, ישראל יכולה לבחור יותר חופש פעולה ולשלם עליו במחיר של תמיכה. את התחשיב הזה מסובך מאוד לערוך, ולא בטוח שאזרח שאינו חשוף למידע רגיש בכלל יכול לעשות אותו.
ניתן דוגמה, ושוב נשתמש בספר של הראל, שעוד מונח על השולחן (אחרי שנקרא במהלך השבת שעברה): "האמריקאים עצרו אספקת פצצות מדויקות במשקל טון לחיל האוויר והסתפקו בהעברת פצצות במשקל רבע טון". כמובן, התיאור הזה מתייחס למה שקרה מזמן, בתקופת הכניסה לרצועת עזה. אבל עכשיו נניח מצב דמיוני חדש: נדמיין שישראל מחליטה לפעול בלבנון בניגוד לעמדה האמריקאית. ונדמיין שישראל זקוקה לפצצות של טונה כדי לפעול ביעילות בלבנון. ונדמיין שהאמריקאים אומרים "אם תפעלו בניגוד לעמדתנו, לא תקבלו יותר פצצות של טונה". ונדמיין שלישראל אין יכולת לייצר פצצות כאלה בעצמה.
אם זה המצב - וכאמור, כדי לדעת את המצב צריך לדעת כל מיני דברים שהאזרחים לא חשופים אליהם - המשמעות ברורה: ישראל יכולה לפעול בלבנון, אך לא ביעילות (כי אין לה הפצצות המתאימות). או שהיא יכולה להימנע מפעילות, כדרישת האמריקאים.
לאפשרות הראשונה יש תמורה מסוימת - אולי אפשר לפעול בפחות יעילות ועדיין להשיג משהו. אולי זה חשוב כדי שהציבור הישראלי לא ירגיש שהצבא מזניח אותו. אולי זה חשוב, כי הפעולה תצית אירועים שיגרמו לאמריקאים לשנות את דעתם. אולי זה חשוב כדי להציב גבול לתובענות ולשתלטנות האמריקאית. אלה התועלות, ולצידן, תהיה גם עלות מסוימת - אולי הפעולה לא תהיה מאוד יעילה כי חסרות הפצצות המתאימות. אולי הממשל עלול לכעוס ולהחריף את הטון כלפי ישראל. אולי להתחשב בה פחות גם בעניינים אחרים. אולי הציבור האמריקאי, שגם כך נוטה לאחרונה נגד ישראל, יהיה עוד יותר נגדה.
בנסיבות כאלה, האם נכון שישראל תאמר "לא יעלה על הדעת" - ותפעל? או נכון שישראל תאמר "זה מרגיז, אבל כרגע אין לנו ברירה" - ולא תפעל? התשובה האינסטינקטיבית של הרבה מאוד ישראלים היא לומר שצריך לפעול, כי המחשבה שישראל מוגבלת בשמירה על ביטחונה קשה מאוד. אבל זו לא תשובה נכונה. התשובה הנכונה היא שיש נסיבות שבהן ישראל מוכרחה לפעול, גם במחיר של פגיעה משמעותית ביחסיה עם הממשל האמריקאי, ויש נסיבות שבהן לישראל אין ברירה אלא לחשוק שפתיים, להזכיר זה לזה כמה האמריקאים צבועים, או לא מבינים, או מתנשאים, או עלובים, או מה שתרצו - ובכל זאת לקבל את הדין, כי המחיר של פעולה לעומתית יהיה גבוה מאוד.
ואין - מצער לומר - אבל אין כלל גורף, ברור, שאפשר להחיל על כל מקרה. יש רק מצב נתון והאפשרויות הנתונות במצב הנתון. כמה חשוב לישראל לפעול, ומה היא יכולה להשיג, כמה חשוב לארצות הברית שישראל לא תפעל, ואיך היא עשויה להגיב. ואין, מצער לומר, אבל אין לישראל אפשרות לחפש תחליף לברית עם ארצות הברית.
העולם מחולק היום בין אזור השפעה אמריקאי לאזור השפעה סיני. ישראל לא יכולה לבחור בסין. ישראל גם לא יכולה להיות עצמאית או ניטרלית, כפי שהודו או האיחוד האירופי יכולים להיות, משום שישראל, עם כל כוחה, אינה מעצמה. היא מדינה שנדרשת לחסות כלשהי של מעצמה, או לפחות לזיקה מובהקת כלשהי למעצמה.
האם אפשר לצמצם את התלות? אפשר, אבל זה תהליך שייקח זמן ויהיה לו מחיר. דוגמה: אם ישראל רוצה לייצר בעצמה לעצמה את כל התחמושת, בלי תלות במחסנים אמריקאיים ובלי תלות במשלוחים אמריקאיים, היא תצטרך להוסיף סכום גדול לתקציב הביטחון שלה, שגם כך מקשה עליה לספק שירותים בתחומים אחרים. דוגמה: אם ישראל רוצה לפעול גם בלי הסכמה של הממשל האמריקאי, היא צריכה למצוא דרך למנוע החלטות קשות נגדה במועצת הביטחון של האו"ם, שבה רק ארצות הברית מטילה כיום וטו שמונע החלטות כאלה.
כמובן, ישראל היא לא המדינה היחידה שמתלבטת בסוג כזה של דילמות. גם מדינות אחרות צריכות לשקול את העלות והתועלת של היחסים עם וושינגטון. כל מדינה לעצמה, לשיקוליה, ליכולותיה. לסעודים יש יכולת תמרון, כי יש להם הרבה מאוד כסף ומשאבי אנרגיה. לאירופים יש יכולת תמרון, כי אם יחליטו - ולא קל להחליט - יוכלו להיות מעצמה מתחרה לארצות הברית ולא רשת רופפת של מדינות שתלויות בה. לאוסטרלים יש יכולת תמרון, כי כרגע אין עליהם איום ממשי, ולכן אין צורך בחופש תמרון, ואין צורך במטרייה צפופה של הגנה אמריקאית.
האקלים והנישואים
באמריקה, שאין לה אויבים על הגדרות להתעסק איתם, השיח על סכנת הבינה המלאכותית רווח מאוד. בקולג'ים החלו להישמע קריאות בוז לעבר נואמים שיש להם קשר לפיתוח בינה מלאכותית. כמה מהיזמים שמפתחים אותה נאלצו לתגבר את האבטחה סביבם, לא רק משום שיש להם המון כסף ומישהו עלול לשדוד אותם - אלא משום שיש לא מעט אמריקאים שתחזיות אפלות על סוף האנושות מערערות אותם והם עלולים לפגוע בהם. מחצית מהאמריקאים אומרים שהם יותר "מודאגים" מאשר "נלהבים" מהעלייה בשימוש בבינה מלאכותית בחיי היום-יום.
ומה אצלנו? 38% מאיתנו חושבים שפיתוח הבינה המלאכותית מסוכן לעתיד. סקר JPPI אפשר למשיבים להציב את רמת הסכנה על סולם מ-1 עד 5. זה שיעור המשיבים שדירגו את הסיכון כ-4 או 5. בקרב הערבים תחושת הסכנה חריפה יותר: 57% דירגו אותה גבוה. בקרב היהודים: 32%. פער גדול. לא בטוח שאני יודע להסביר ממה הוא נובע.
השאלה על סכנת הבינה המלאכותית הייתה אחת מארבע שאלות על סכנות לעתיד האנושות. ארבעה נושאים שמדובר בהם כנושאי פוטנציאל של "יום הדין". סכנת הגרעין, הרשתות החברתיות, ההתחממות הגלובלית, וכאמור, הבינה המלאכותית. מכל אלה, אחד באמת מדאיג את הישראלים הרבה יותר מכל האחרים - הגרעין. אולי זה בגלל המצב כרגע, שמבליט מאוד את נוכחותו, אולי בגלל המצב תמיד - ישראלים דואגים ממה שקורה בסביבתם הרבה יותר מאשר ממה שקורה ב"עולם". כך או כך, 84% מהישראלים דירגו את סכנת הגרעין בציון 4 או 5. 65% מהם דירגו אותה כ-5. זה יותר מפי שניים מכל סכנה אחרת שדירגו. רשתות חברתיות: 28% דירגו כ-5. התחממות גלובלית: 26% דירגו כ-5.
בעצם - למה "אפשר"? עשינו! בסקר שבו הופיעו השאלות על סכנות לעתיד האנושות, הופיעו עוד הרבה שאלות אחרות. אז חישבנו את הדבר הבא: אם את או אתה חושבים שההתחממות הגלובלית היא סכנה גדולה - מה הסיכוי שתחשבו גם עוד כל מיני דברים. במקביל, חישבנו גם מה הסיכוי שאתם חושבים את אותם דברים, אם להערכתכם ההתחממות הגלובלית אינה סכנה גדולה. כלומר - מה חושבים ה"ספקנים" על נושאים אחרים (סקפטיים הם מי שסימנו 1 ו-2), ומה חושבים ה"מודאגים" על נושאים אחרים (דרגות 4 ו-5).
אם אתם ספקני אקלים, יש 28% סיכוי שאתם תומכים בנישואים אזרחיים בישראל. אם אתם מודאגי אקלים, יש סיכוי של 84% סיכוי שאתם תומכים בנישואים אזרחיים. כלומר, יש פער של פי שלושה בסיכוי שאתם תומכים בנישואים אזרחיים, שאפשר לזהות על פי רמת הדאגה שלכם מהתחממות האקלים.
כמובן, אין שום קשר בין נישואים אזרחיים לבין התחממות כדור הארץ. אלה נושאים נפרדים, שלכאורה לא אמורה להיות זיקה ביניהם. ובאמת, ביחס לשלושת האיומים האחרים - גרעין, רשתות, בינה - כמעט אין קשר קבוע וברור בין רמת הדאגה לבין דברים אחרים. אבל האקלים הוא מקרה מיוחד. וזה משום שהוא מקרה שעבר מכבסה של פוליטיזציה. ישראלים (וגם אמריקאים) לא בוחנים את סכנת האקלים כפי שהם בוחנים סכנות כמו גרעין או רשתות. הם בוחנים את סכנת הגרעין דרך משקפת של זהות פוליטית, כאשר ברור שיש סדרה שלמה של נושאים אחרים שמקבילים לאקלים. באופן כללי המצב הוא שתומכי ימין לא מודאגים מאקלים, תומכי מרכז ושמאל מודאגים (מרכז - 56% מודאגים; ימין - 21% מודאגים).
זה אומר שאפשר להשתמש בשאלת האקלים כסוג של מפתח לבירור עמדות בנושאים אחרים. במקום לשאול: "האם את רוצה שנתניהו ימשיך להיות ראש הממשלה?", אפשר לשאול "כמה את מודאגת מההתחממות הגלובלית?". במקום לשאול "האם לדעתך ישראל מנצחת במלחמה?", אפשר לבקש "דרג לי את רמת הדאגה שלך מההתחממות הגלובלית".
בספר שהוצאתי לא מזמן, "בעניין החרדים...", יש השוואה של האתגר החרדי לאתגר האקלים. אבל זו השוואה שמתמקדת בעיקר במאפיין הדומה שלהם - שאלה אתגרים שמתפתחים לאט, ולכן לא תמיד ברור מתי הרגע שבו מוכרחים לטפל בהם. כמו שאת הטיפול בהתחממות אפשר לדחות משנה לשנה, כי בכל שנה השינוי מאוד קטן ואין הרגשת חירום, כך המצב גם ביחס לאתגר החרדי, שההתקדמות שלו נמדדת בצמיחה דמוגרפית מתמידה ואיטית של המגזר החרדי.
אבל בעצם, אפשר להשוות בין שני הנושאים האלה גם בהיבט שהצגנו כאן: אתגרים שנסיבות פוליטיות מקשות מאוד על החברה להביט בהם באופן ענייני, לנתח אותם כפי שהם, ולא להצמיד אותם לסוגיות אחרות שאין להן קשר ישיר לאתגר עצמו. וכן, זה מסע קצת מפותל, שהתחלנו במטאורים, ביובל נח הררי, בבינה מלאכותית - וסיימנו באתגר החרדי. אבל בדיוק כמו שהסקר מלמד, בסוף מתברר שהכל קשור.
התרעות פיקוד העורף