אבל לצד התמונה הזו, נתוני הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך מציגים מציאות קשה בהרבה: רק 38% מהתלמידים בכיתה ט' עומדים בדרישות שפת האם ורק 22% מהם עומדים בכך באנגלית. בתקשורת פורסם נתון נוסף, שלפיו רק 3% מתלמידי כיתה ט' הגיעו לרמה הנדרשת במדעים.
בין שתי התמונות האלה נמצאת השאלה המרכזית: לא רק כמה תלמידים מגיעים לקצה העליון של ההישגים, אלא מי מגיע לשם, מי נותר מחוץ למעגלי ההצלחה, וכמה נוספים היו יכולים להגיע להישגים גבוהים ואף למצוינות אילו קיבלו את המענה הנכון בזמן. גם אם חלק מהמהלכים אכן מבקשים להרחיב את ההשתתפות בפריפריה ובקבוצות בייצוג חסר, השאלה היא אם הדבר מספיק לתלמידים שצברו פערים עמוקים עוד לפני הכניסה לתיכון. כשמצוינות נבנית בעיקר סביב מי שכבר קרובים אליה, היא מרחיבה הישג קיים, וזה חשוב, אך היא עלולה שלא לשנות במידה מספקת את מבנה ההזדמנויות. האתגר הלאומי האמיתי הוא להביא אל מעגלי ההצלחה והמצוינות גם תלמידים שאינם נתפסים כיום כמועמדים טבעיים לכך.
חוסר שליטה בשפות היסוד בכיתה ט' הוא סימן אזהרה להמשך הדרך בתיכון. תלמידים שמגיעים לכיתה י' עם פערים עמוקים ועם חוסר אמון ביכולתם להצליח נמצאים בסיכון גבוה לנשירה סמויה ולבסוף גם לנשירה גלויה. בשלב הזה, אין די בתגבור רגיל או בתוספת שעות. כשהפערים נצברו במשך שנים, נדרשת למידה מואצת: מהלך פדגוגי שמרכז מאמץ, בונה מחדש יסודות חסרים, מחזיר לתלמיד את תחושת המסוגלות, מלמד אותו את הקשר בין השקעה להצלחה, ומאפשר לו להתקדם בקצב שאינו משחזר את הכישלון הקודם.
מערכת החינוך נמדדת במספר המצטיינים שהיא מצמיחה, אך עליה להימדד גם ביכולתה להביא את כלל התלמידים לרמת הבסיס שהיא עצמה הגדירה, ולפתוח בפניהם את הדרך להצלחה ולמצוינות. מצוינות זקוקה לתשתית לימודית, לאמון ביכולת להצליח, ולמענה נכון בזמן. כשהמענה הזה ניתן, החברה מרוויחה פעמיים: היא מצמצמת פערים לימודיים, ומגלה פוטנציאל אישי ולאומי שלא קיבל עד כה הזדמנות להתפתח.
התרעות פיקוד העורף