יצאתי נרגשת מההצגה "זינגר" בתיאטרון הקאמרי, ישר לסבב מלחמה נוסף עם איראן, הפעם קצרצר. אחרי יום תם האירוע, ושבנו אל סימני השאלה: יש הסכם? יהיו אזעקות? וזה עוד לפני שדיברנו על החיים על הקצה של תושבי הצפון. כולנו נמצאים ברצף של שנים מטלטלות, ללא סדר קבוע, עם הנחיות חירום וחזרה לשגרה למחרת.
יש מדינות שבהן אפשר לתכנן יום, ואפילו חודש, מראש. בישראל דוהרת רכבת הרים. הקצב הזה, שהפך מותג של ישראליות, הוא מציאות שמעצבת אותנו ואת ילדינו. אלה הם חיים בתנודתיות רגשית. התלמידים במערכת החינוך עוברים בין אזעקות ותרגולי חירום לשיעורי מתמטיקה, בין חדשות קשות להפסקה בחצר, בין מבחן בגרות שמבוטל ובין צו גיוס שמגיע. ילדים גדלים לתוך מציאות שבה הם וגם המבוגרים סביבם מתוחים, מותשים. נאלצים לעבור מ-0 ל-100 ובחזרה.
מצד אחד, יש משהו מדהים ביכולת שלנו, הישראלים, לנוע במטוטלת הקיצונית הזו, להתגייס, להתאושש, להפגין חוסן כמעט בלתי נתפס. וגם לגלות יצירתיות, לנהל ערבות הדדית, להפגין חום ולמצוא נקודות אור בימים חשוכים. אבל למציאות הזו יש תוצאה מצטברת. המעבר בין קיצוניות לקיצוניות שוחק את היכולת להרגיש, לעבד ולנהל תהליך אישי מושכל ושיטתי של קבלת החלטות. הקרוסלה הזו מייצרת דור של אנשים שמגיבים במקום לבחור, שרצים במקום להתקדם באופן מתוכנן, שמתנהלים בתוך רעשי רקע בלתי פוסקים שאינם מאפשרים רגיעה.
גם מערכת החינוך מתקשה לספק לתלמידים את מה שכולנו, ילדים ומבוגרים, באמת צריכים: יציבות, שקט, רצף. כשכולם מתמודדים עם עומס רגשי, ושגרה היא מושג זמני ונשכח, החרדה מחלחלת, הקשב נפגע, והיכולת להתרכז, ללמוד, לשחק ולחלום נשחקת. השחיקה אדירה, והשלכותיה יהיו ניכרות בדמות החברה הישראלית לאורך שנים.
נראה כי האתגר האמיתי של ישראל 2026 אינו רק ביטחוני, הוא גם נפשי. כדי ליצור חיים שבהם לא כל רגע הוא דרמה, כדי לאפשר לילדים להישאר ילדים, יש לפעול. יש ליצור "איים של שגרה". לשמור ככל האפשר על ריטואלים קבועים: בבתי הספר - טקסי בוקר, שיעורי חברה ומפגשים גם בימי מתח. בבית - ארוחות משפחתיות, טיולים, פעילות משותפת. יש לחזק מיומנויות ויסות רגשי: תרגילי נשימה, שיח רגשי, עיבוד חוויות ורגשות, רכישת כלים לניהול לחץ. יש לחזק את הקהילה כקו הגנה נפשי תומך, ולא רק לצורך הודעות חירום. ליזום התנדבות, להפחית בדידות.
ולבסוף, חשוב למנן נכון תקשורת. לפעול להנגשת מידע מותאם לגיל. להפחית רעשי רקע המובילים לחרדה. כל פעילות חירום חייבת לכלול גם את הנפש. לתכנן את נוהל החזרה לשגרה ואת החיים בשגרה, גם כשזו, לצערנו, זמנית.