יותר מוקדם השבוע נפל לי האסימון - אני בומרית. אין דרך יפה יותר לנסח את זה, אבל זה הגיע גם אליי. זה לא מתוחכם כמו ספּר שהופך למעצב שיער, או חייט שהוא אומן תלבושות, זה יותר כמו: הגעת לגיל שכדי להישאר בו רלוונטית את צריכה ללמוד את העולם החדש. אפילו בן הזוג שלי לא עושה לי הנחות. בעוד אחגוג את השנה האחרונה בעשור החמישי לחיי, הוא מתעקש לדייק ולדקדק: הנה את נכנסת לשנתך ה־50.
בשלושת השבועות האחרונים אני יושבת עם קבוצה קטנה של בני גילי ויחד אנחנו לומדים את סודותיה של הבינה המלאכותית מתוך הבנה שאנחנו חייבים לשכלל את הידע שלנו בעולם החדש והמשתנה, שלא מרחם על אף אחד ושועט קדימה.
בשיעור הראשון הייתי מרותקת כמו ילדה בחנות ממתקים, כמו מהגר בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. בשיעור השני, אחרי שהתנסינו במשימות, הבנו שזה לא פשוט כמו שזה נראה, ושיש מצב שנצטרך שיעור פרטי, כמו זה שעשינו להורים שלנו כשרק נפתח פייסבוק. במקרה שלנו, כך אמר מישהו, זה יהיה אפילו קשה יותר. "איפה הכפתור?", צעק אחד ואני עניתי, "אני לוחצת אבל שום דבר לא נפתח".
חוסר האונים המשווע הזה שחוויתי במשך חצי השעה הראשונה בשיעור הפתיע אותי. אולי כי חשבתי שאנחנו דור מנצח. אנחנו הדור שהשתמש בטלפון עם אסימונים, גדל על טלפון חוגה ועבר לכרטיסי חיוג. אני זוכרת את הנסיעה הראשונה שלי לחו"ל עם כרטיס וקוד בן 30 ספרות שאִפשר לי להוציא שיחה לארץ. השתמשנו במזכירה אלקטרונית, עברנו את כל סוגי המכשירים הניידים והחלפנו לסמארטפון. היינו מספיק קטנים כדי להסתגל לשינויים הללו במהרה ומספיק גדולים כדי להשתמש בהם. היה לנו מחשב נייח והיה לנו פק־מן. היינו מספיק גדולים לדעת מה זה דוס, ומספיק צעירים לעבור לווינדוס.
כשהתחלתי לעבוד בעיתונות, היה לי מחשב נייד ששוקל טונה ואינטרנט קווי שמתחבר עם רעש של מכונות. צלחנו את ההוטמייל ואת האיי־סי־קיו, עברנו למסרונים ושוחחנו בצ'טים של סקייפ. סיימנו בית ספר וצבא ושמרנו על קשר עם החברים שנסעו לטיול הגדול, ששלחו מיילים וכתבו בפורומים של תפוז ונענע ובאתר המיתולוגי חבר'ה, עוד לפני עידן הרשתות החברתיות.
על פניו המעבר החדש הזה אמור להיות קל בשבילנו. אנחנו עדיין צעירים, עברנו כל כך הרבה שינויים טכנולוגיים, שאנחנו אמורים לדעת להסתגל אליהם. אני מנסה להבין איפה נשברתי בדרך. כנראה שהכל התחיל כשנכנס הטיקטוק, כשהקצב של המסרים הפך להיות כל כך מהיר שלא הצלחתי לעקוב.
זה קרה כמעט בן לילה. פתחתי יום אחד את האינסטגרם, המעוז הדיגיטלי האחרון שאני עוד שולטת בו, וראיתי שמות של סלבריטאים שאני לא מכירה והבנתי שבטיקטוק מתקיים עולם עשיר שאני לא חלק ממנו, עם מפורסמים שאין לי מושג קלוש מיהם. פתחתי חשבון והרגשתי כמו ילדה שהגיעה למסיבה שהיא לא הוזמנה אליה. סגרתי אותו מהר.
אני רואה איך אנחנו, "הבומרים החדשים", נרתעים מכל מתן אוטונומיה "חשיבתית" למערכת. אנחנו נשבעים שאם נצלח את הקורס עם הבנה כלשהי בסודות העולם החדש, נשים גבולות במערכת היחסים החדשה שלנו עם הבינה. אבל תוך זמן קצר מצאתי את עצמי בסימביוזה כמעט מוחלטת עם מכונה שאין לה רגשות אבל היא יכולה לנזוף בי. אני עדיין מפחדת ממנה ומההשלכות שלה על החיים שלנו ועל האמת, כפי שהיא משתקפת בעולם.
איינשטיין אמר שהוא לא יודע באיזה נשק יילחמו במלחמת העולם השלישית, אבל ברביעית יילחמו עם מקלות ואבנים. לא נעים, אבל זה קצת מנחם אותי שאולי באיזשהו שלב יהיה לזה סוף.
התרעות פיקוד העורף