בישראל מתנהלת היום מלחמה. זו איננה המלחמה שרוב הציבור עוקב אחריה. היא איננה מתנהלת בין שני צבאות הניצבים זה מול זה בשדה הקרב. זו מלחמה חד־צדדית, המתנהלת בגלוי על ידי קיצוני הימין ושלוחיהם - המתנחלים האלימים - נגד פלסטינים בגדה המערבית הכבושה.
הפלסטינים הם הקורבנות המיידיים במלחמה זו. בתיהם, שדותיהם, מכוניותיהם, עצי הזית שלהם, עדריהם וחיי היומיום שלהם נתונים במתקפה. משפחות מאוימות ונאלצות לעזוב את אדמותיהן. רועים מגורשים משטחי מרעה. חקלאים מנועים מלהגיע לשדותיהם. מקורות מים מנותקים. קהילות שלמות חיות באיום מתמיד.
אבל אנחנו, הישראלים, חייבים להבין דבר עמוק ומפחיד לא פחות: הפלסטינים הם הקורבנות עכשיו, אך היעד הוא ישראל הליברלית והדמוקרטית. זו מלחמה נגד שלטון החוק, נגד שוויון, נגד כבוד האדם, נגד סמכות בתי המשפט, נגד צה״ל כמוסד ממלכתי, ונגד עצם הרעיון שהמדינה צריכה לשרת את כלל אזרחיה ולא את השליחים המשיחיים המבקשים להקים כאן את מלכות האל.
קיצוני הימין הפוליטיים, סוכניהם המתנחלים האלימים וחיילים ושוטרים המשתפים עימם פעולה אינם רוצים בישראל שהובטחה במגילת העצמאות. הם אינם רוצים מדינה המבוססת על חירות, צדק, שלום ושוויון - הם רוצים מלכות אלוהים משיחית, דתית והלכתית. הם רוצים ריבונות ללא דמוקרטיה, יהדות ללא מוסר, כוח ללא רסן, וארץ ללא פלסטינים. עבור הקיצונים שבהם, המלחמה הנוכחית היא רק שלב בדרך לפרויקט דתי גדול מאוד: שינוי הסטטוס־קוו בהר הבית, הריסת המסגדים ובניית בית המקדש השלישי במקומם.
לכן אלימות המתנחלים איננה עניין צדדי. היא איננה "שובבות" של נערי הגבעות, איננה פעולה של קומץ מתפרעים או חוואים סוררים. זו איננה תופעה שולית וזניחה. זו הוצאה לפועל, ברמת הרחוב והגבעה, של אידיאולוגיה שכבר יושבת בתוך ממשלת ישראל, בתוך צה״ל, בתוך השב״כ - וכעת מאיימת לחדור עמוק גם למערכת המשפט.
זו פעולה אסטרטגית, שיטתית, המתקדמת לפי תוכנית. נציגיה מחזיקים במנועי כוח מרכזיים: משרד האוצר, המינהל האזרחי, חלקים גדולים ממערך השיטור בגדה המערבית, והשפעה הולכת וגוברת בתוך הצבא ובתוך מערכת הביטחון. הם אינם צריכים להפיל את המדינה מבחוץ; הם מרוקנים אותה מבפנים.
הם מתקדמים כל הזמן - והם מצליחים. עשרות קהילות פלסטיניות כבר נעקרו ממקומותיהן. שליטת המתנחלים התפשטה על פני שטחים נרחבים בגדה המערבית באמצעות מאחזים, חוות, כבישים, אזורי ביטחון, תשתיות, הפחדה ואלימות ישירה. עוד ועוד אדמות מובאות תחת שליטתם, בעוד הציבור הישראלי כמעט שאינו מבחין בכך.
ישראל אינה יכולה להישאר דמוקרטית כאשר היא מתחזקת אלימות המתבצעת בשם היהדות ובשם אדמת היהודים. מדינה יהודית אינה יכולה להישאר יהודית מבחינה מוסרית כאשר היא מאפשרת ליהודים להטיל טרור על עם אחר. חברה חופשית אינה יכולה לשרוד כאשר קיצונים אלימים בתוכה משליטים פחד, רק משום שאלימותם משרתת יעד אידיאולוגי רחב יותר.
צריך לומר זאת בבירור: התנגדות למתנחלים אלימים איננה עמדה אנטי־ישראלית. היא מעשה של נאמנות לישראל. הגנה על פלסטינים מפני טרור מתנחלים איננה רק עניין פלסטיני. היא צורך דמוקרטי ישראלי. היא גם צורך יהודי, משום שיהדות שהופכת לכלי של שליטה, של נקמה ושל התעליינות איננה היהדות שיכולה לקיים בית לאומי מוסרי לעם היהודי.
המאבק היום איננו רק בין ישראלים לפלסטינים. הוא גם בין שתי תפיסות של ישראל. האחת דמוקרטית, יהודית, ליברלית, פלורליסטית, אנושית ומחויבת לשלטון החוק. השנייה משיחית, מתעליינת, סמכותנית ואלימה. תפיסה אחת מבינה שהגדרה עצמית יהודית חייבת להיות כרוכה באחריות מוסרית. האחרת מאמינה שכוח יהודי מבטל את זכויותיהם של אחרים.
הפוליטיקאים הקיצונים מימין והמתנחלים האלימים יודעים היטב על מה הם נלחמים. הם מאורגנים, נחושים ומוגנים. יש להם אידיאולוגיה, אסטרטגיה, הנהגה פוליטית, רבנים המעניקים שפה דתית למעשיהם, שרים הפותחים להם דלתות במסדרונות השלטון, וצבא המדינה לעיתים קרובות מדי מגן עליהם במקום לרסן אותם. הם אינם מחכים לאישור מהרוב הישראלי. הם מתקדמים.
ומה איתנו? רוב הישראלים רוצים שקט. אנחנו רוצים לחיות את חיינו, לגדל את ילדינו, להתאושש מטראומה קשה ומתמשכת ולהימנע מעוד מאבק פנימי. רבים מאיתנו אינם מתעניינים במה שקורה בגבעות ובעמקים של הגדה המערבית, ורבים אף בוחרים במודע שלא לראות. יש האומרים לעצמם שכל זה רחוק, נוגע רק לפלסטינים, או שהצבא והמשטרה "יודעים מה הם עושים".
אבל שתיקה איננה ניטרליות. שתיקה היא כניעה. בזמן שרבים מדי בינינו מסיטים מבט, מיעוט נחוש ועתיר משאבים מעצב מחדש את המדינה שלנו. בזמן שאנחנו מתווכחים על פוליטיקה כרגיל, המלחמה הזאת מתנהלת כמעט ללא התנגדות מצד מי שטוענים שאכפת להם מעתידה הדמוקרטי של ישראל.
אם לא נעצור אותם, הפלסטינים ימשיכו לסבול ראשונים. אבל ישראל - ישראל הדמוקרטית, ישראל הליברלית, ישראל ההגונה, ישראל שעדיין יש לה סיכוי לחיות בשלום עם שכניה - עלולה להיות הקורבן הבא והאחרון. מעבר לנקודת מפנה זו – לא יהיו לה לא תיקון ולא תקנה. זו מלחמה. הגיע הזמן שישראלים דמוקרטים יבינו שאנחנו כבר בתוכה.
התרעות פיקוד העורף