יש לי זכות נדירה שרק מעטים זוכים לה. במשך שנים, במסגרת תפקידי בבית נשיא המדינה לצד שמעון פרס, נרקמה לי היכרות אישית עם בת־בריתה הגדולה של ישראל – ארה"ב.
פגשתי שישה נשיאים אמריקאים. עם חלקם ישבתי בחדר הסגלגל בדיונים מדיניים רגישים, אחרים אירחתי במשכן הנשיא בירושלים. השתתפתי בארוחות ממלכתיות, פגשתי גברות ראשונות, והרמתי אין־ספור כוסות לחיי הידידות בין שתי המדינות. בכל אחת מהפגישות הללו הורגש אותו דבר: כבוד עמוק למדינת ישראל והערכה עצומה לפרס, שהיה עבור רבים מהם מנהיג, חבר ושותף לדרך.
לפני כשנה עמדתי על במה בפיטסבורג, במסגרת סבב הרצאות בארה"ב. סיפרתי לקהל שישראל עוברת את אחת התקופות הקשות בתולדותיה, אך אמרתי גם שאנחנו עם עקשן וחזק, ושיש לנו מזל גדול שזכינו לבת־ברית חזקה – ארה"ב של אמריקה. האולם כולו קם על רגליו, ומחיאות הכפיים נמשכו דקות ארוכות. זו הייתה עדות לעוצמת הקשר בין העמים.
בשבת האחרונה, כשארה"ב ציינה 250 שנות עצמאות, היה לי קשה לכתוב ברכת יום הולדת בלי לחוש גם כאב עמוק. משהו נסדק. הדור הצעיר בחלקים גדולים של ארה"ב מתרחק מישראל. התמיכה האינטואיטיבית שהייתה מובנת מאליה במשך עשרות שנים, כבר אינה ברורה. ישראל, הדמוקרטיה היחידה במזה"ת, הנלחמת על קיומה מול ארגוני טרור רצחניים, משטרים קיצוניים ומכונת הסתה ומימון אדירת ממדים, מוצאת עצמה שוב ושוב על ספסל הנאשמים.
ראוי שכל אחד מאיתנו ישאל כיצד הגענו למצב שבו אנו נדרשים להצדיק את עצם קיומנו מול מי שמצהירים בגלוי כי מטרתם היא להשמיד אותנו. כיצד איבדנו את היכולת להסביר את המציאות שלנו לעולם החופשי, ובעיקר לליבה של אמריקה – מדינה שהקהילה היהודית שלה תרמה תרומה עצומה לכלכלה, לאקדמיה, לתרבות ולחלום האמריקאי.
יהיה לא ישר להתעלם גם מהאחריות שלנו. אי אפשר להטיל את כל האשמה על אחרים. ההתנהלות הישראלית בשנים האחרונות תרמה גם היא להתרחקות הזאת. קשר אסטרטגי אינו מתקיים מכוח האינרציה. הוא דורש השקעה, הקשבה, דיאלוג, ראייה לטווח ארוך – ובעיקר הבנה שיחסי חוץ אינם מתנהלים בסיסמאות, אלא באמון.
מי שחושב שהנכס האסטרטגי החשוב ביותר של ישראל הוא רק מספר המטוסים, הטילים או החימושים, מחמיץ את התמונה הגדולה. הברית עם ארה"ב היא מכפיל הכוח המשמעותי ביותר של ישראל – מדינית, ביטחונית, כלכלית וטכנולוגית.
העולם משתנה במהירות. אירופה נחלשת, מתמודדת עם אתגרים פנימיים וחיצוניים ומנסה למצוא את מקומה בין שתי המעצמות ארה"ב וסין. המזה"ת נמצא בעיצומה של טלטלה אזורית. דווקא בתקופה כזו ישראל זקוקה יותר מתמיד לבעלות ברית יציבות, למערכות יחסים עמוקות ולמנהיגוּת שיודעת לחשוב לא רק על הכותרת של מחר בבוקר, אלא גם על העשור הבא.
אני מקווה שנדע לשוב ולדבר בשפה של שותפות ובריתות. שנבין שהאתגר הגדול אינו רק לנצח במלחמה, אלא גם לנצח ביום שאחריה. לבנות מחדש אמון, לרקום שיתופי פעולה וליצור מציאות אזורית של יציבות, שיקום וצמיחה.
אני מבקשת לומר לבת־בריתנו הגדולה, תודה. תודה על עשרות שנים של חברות, תמיכה, ערכים משותפים ועמידה לצידה של ישראל ברגעיה הקשים ביותר. ועכשיו כאמור האחריות היא גם שלנו, לעשות הכל כדי שהברית הזו תישאר חזקה גם עבור הדורות הבאים.
התרעות פיקוד העורף