בשנים האחרונות השתרש בשיח הציבורי בישראל מושג שנשמע אצילי לכאורה: "נאמנות לממלכה". מי שמתנגד לממשלה הנבחרת מציג עצמו לעיתים כנאמן ל"ממלכה". אלא שיש כאן בעיה קטנה: אנחנו לא ממלכה. לכאורה, "נאמנות לממלכה" נשמעת כנאמנות למדינה. בפועל, זהו מושג בעייתי הרבה יותר.
בדמוקרטיה אין ממלכה הנפרדת מרצון האזרחים. כשאדם טוען שהוא נאמן לממלכה גם נגד הכרעת הציבור ונציגיו, הוא טוען למעשה שקיים מקור סמכות גבוה יותר מהבוחר. זהו רעיון המנוגד ליסוד הדמוקרטי. בדמוקרטיה מקור הסמכות הוא הציבור. בממלכה, שלטון עובר בירושה, ולעיתים מתחלף בהפיכה ובכוח. ההכרעה מתקבלת בידי מיעוט קטן של בעלי השפעה, ולא בהסכמת הציבור.
לאורך ההיסטוריה היו תמיד מי שטענו כי קיימת סמכות גבוהה יותר מהציבור. נוצרים קיצוניים היו משוכנעים שהם יודעים מהו "הטוב העליון". גם מוסלמים קיצוניים משוכנעים בכך. קומוניסטים היו משוכנעים שהם מחזיקים באמת הנכונה, ולכן מותר להם לכפות אותה על הציבור.
תנועות אידאולוגיות, דתיות ופוליטיות רבות היו בטוחות שהן יודעות טוב יותר מהציבור מה נכון עבורו. הבעיה מתחילה כשאדם או קבוצה מסיקים מכך שהם רשאים לעקוף את הכרעת הציבור בשם אותה אמת גבוהה יותר. הלקח של הדמוקרטיה הוא הפוך: מאחר שאין אדם, קבוצה או פקיד המחזיקים באמת מוחלטת, ההכרעה נמסרת לציבור באמצעות הבחירות.
במשך שנים לימדו אותנו לחשוש מעריצות הרוב. זהו חשש מוצדק. אך דמוקרטיה עלולה להיות מאוימת גם מכיוון אחר - מעריצות של מיעוט שקיבל מהציבור נשק בנאמנות ועשוי להשתמש בו כדי להגביל את חופש הבחירה של הציבור עצמו. לא משום שהוא נבחר לעשות זאת, אלא משום שהוא משוכנע שהוא יודע טוב יותר מהציבור מה טוב עבורו.
התרעות פיקוד העורף