כמי שמשתייכת למחנה זה אני סבורה שהעיסוק הבלתי פוסק בבחירת "מנהיג" אחד ויחיד מחליש את המחנה. הוא יוצר תחרות פנימית מיותרת בין הטוענים לכתר, מעמיק את השסעים ומונע הצגת אלטרנטיבה אמיתית. הגיע הזמן לשנות את השאלה: לא במי נבחר, אלא במה נבחר. לא מיהו המנהיג הבא, אלא איזו הנהגה אנחנו רוצים לראות.
ישראל אינה זקוקה לעוד מנהיג־על, בעל שליטה, שמקבל החלטות לבדו. היא זקוקה להנהגה, לשותפות בין כוחות פוליטיים שרואים עין בעין את רוב סוגיות היסוד: דמוקרטיה, שלטון החוק, ממלכתיות, טובת הציבור ושוויון בנטל הביטחוני והכלכלי.
הגיוון, הפלורליזם וריבוי הדעות במחנה הליברלי־דמוקרטי אינם חולשה. להפך, הם החוזקה. דווקא בגלל השוני, דווקא משום שאין דמות אחת שכולם מתיישרים מולה, המודל הנכון הוא שותפות – לא אחדות מלאכותית שנשענת על אינטרסים סקטוריאליים.
לצד זאת, יש להסכים בעניין המנגנונים לקבלת החלטות במחנה: כיצד ייקבע המועמד שעליו ימליץ המחנה להרכבת הממשלה, מה צריכים להיות קווי היסוד הבסיסיים של הממשלה הבאה, כמה משרדים יהיו בה, מה יהיו תחומי אחריותם ועוד. המחנה ששואף לשינוי, לתיקון ולתקווה צריך לצייר את קוויה של התקווה הזו, להציג אותם ואת תמונת העתיד המפורטת שהוא מבקש להצביע עבורה.
התרעות פיקוד העורף