זו כבר הפעם השנייה שיש לנו עניין עם הטנטרום של נשיא ארצות הברית טראמפ על האיראנים. בפעם הקודמת זה קרה ערב לפני החתונה שלנו. הפעם האיומים הגיעו שעות ספורות לפני שעלינו למטוס בדרך לירח הדבש.
אמא שלי שלחה לי הודעה. שאלה אם "ניר מעודכן בחדשות". היא יודעת שגזרתי על עצמי ניתוק מאקטואליה עד אחרי הבחירות. אני כבר לא מסוגלת להכיל את הצביעות והטמטום ובעיקר את הנדסת התודעה ששולטת לי ברגשות. רצתי לסלון, שאלתי את האיש המכונה "ניר" מה קרה. פרצופו של אחד מהכתבים הצבאיים, שנראה צוהל תמיד כשצפויה התלקחות, מילא את המסך. אני מוכנה להישבע שראיתי שהוא מחייך כשאמר שיש היערכות מוגברת בישראל מחשש לתקיפה.
"לא מעניין אותי", זרקתי לבעל שישב בסלון וצפה בקשב רב במתרחש על המסך. "אני יוצאת מהארץ גם אם זה על גמל", הוספתי. כבר החלטנו שאם תהיה התלקחות, אנחנו עולים על מטוס ולא משנה לאן.
אחותי בדיוק הייתה בדרך חזרה ארצה מטיול משפחתי. היא אמרה שהיא מחכה להגיע והתפייטה ש"אין כמו בבית". בהתחלה הסכמתי איתה. בסופו של דבר אין כמו המיטה שלך, המקלחת שאת רגילה אליה, העוגנים שאת אוהבת, הקפה הקבוע, "החוג" למבוגרים שאנחנו הולכים אליו בכל יום שלישי. כשאת נוסעת לתקופה ארוכה, את נזכרת בכל הדברים שאת משאירה מאחור.
אף פעם לא נסעתי לתקופה ארוכה. תמיד זה היה קוויקי, על הדרך, כמה ימים וחוזרים. אני תמיד שמחה לחזור. הפעם חיכיתי לנסיעה הזאת כמו אוויר לנשימה. ידעתי שזו עבורי הזדמנות להשיל עוד שריון של נוקשות ודריכות שסירב לרדת. מה שהוביל אותי הפעם היה הרצון לחיות כמו בן אדם נורמלי על הפלנטה, שכל מה שמעניין אותו זה יין, בילויים ומונדיאל.
כבר כתבתי בעבר שאני רואה מסביב את המחיר הבריאותי של החיים כאן. את נזקי האדישות לכאורה שאנחנו לובשים על עצמנו באופן טבעי בכל פעם כשטראמפ אומר על האיראנים ש"נכה אותם חזק". הפעם, כשאני כבר באמצע החיים, אני מבינה שאני לא רוצה להתפשר יותר על שום דבר. לא על האושר שלי, לא על הזוגיות שלי, לא על איכות החיים שלי ובטח לא על שלוות הנפש שלי.
אמרתי לו שאני מרגישה שהנסיעה הזו עבורי היא יותר מירח דבש; זה יהיה סוג של מסע רוחני, ללמוד להתמסר לרגע, לא להיות עסוקה כל הזמן בתכנונים קדימה, לא לחשוב מה יהיה ואיך יהיה. ניתוק טוטאלי מהכל, בעיקר מהטלפון.
לא תכננו כלום, מה שידוע לנו הוא תאריך היציאה ותאריך החזרה. החלטנו שהכל יקרה תוך כדי תנועה. בדרך לשדה התעופה נהג המונית שאל לאן אנחנו נוסעים ואם אנחנו לא מפחדים. "ממה ששם אני אף פעם לא מפחדת", אמרתי לו, ואחרי שחשבתי קצת הוספתי, "וגם ממה שפה אני לא מפחדת". רק שייתנו לנו לצאת ואחר כך שיעשו מה שהם רוצים. כשהיינו באוויר, האיראנים שיגרו טילים לעבר ירדן. אנחנו כבר נרדמנו. לפני כן מלמלתי לעצמי כמו כהן דת שנאחז באמונה, "יהיה אשר יהיה".
עוד באותו הערב שני ישראלים יושבים בבר אנגלי בספרד וצופים ביחד עם זוג צרפתים וזוג רומנים במשחק רבע הגמר של המונדיאל: צרפת נגד מרוקו.
אנחנו בכלל בעד ספרד במונדיאל הזה, כי יש לנו אינטרס להישאר פה קצת יותר ממה שתכננו. אבל באותו ערב תפסנו את הצד של הצרפתים. לא היה לנו נעים מהזוג הצרפתי החביב שישב לידנו ועשה איתנו "לחיים" בכל לגימה מחדש. היא, שנראתה כמו ג'יין בירקין, לא הפסיקה להתפעל מאיתנו, הזוג שמדבר בלחש בשפה מוזרה ומתלהב מגולים של אמבפה. "מאיפה אתם", שאלה. "מפורטוגל", עניתי. "שקרנית", סינן ניר בצחוק.
לפני המשחק הם עמדו ושרו בגאווה את ההמנון הצרפתי, ואני קצת התבאסתי. מדינה נורמלית, אנשים נורמליים. אין להם כל עוד בלבב פנימה, נפש מסובכת הומייה. אחרי המשחק נפרדנו לשלום בחיבוק חזק. בסוף אנשים הם אנשים, וכל השאר זה בולשיט.
אמרנו "אדיוס" וחזרנו לדירה ששכרנו, מוצפים בעייפות נפשית מצטברת של הכל כולל הכל. באותו לילה ישנתי כמו שצריך. אני לא חושבת שישנתי כל כך טוב בשלוש השנים האחרונות. גם הוא, שבדרך כלל מתעורר פעם בכל שעה, לא זז עד הבוקר.
למחרת הבנו שלנסוע בלי לתכנן זה סבבה, אבל מה שהולך להיות חלק בלתי נפרד מהכיף שלנו במסע הזה הוא היכולת לישון כמו תינוקות.
התרעות פיקוד העורף