הטוענים לפחדנות באים ומביאים כדוגמה את מנחם בגין ואת הפצצת הכור העיראקי ב־1981. תראו, הם אומרים, מנחם בגין היה עקשן, הוא ראה לנגד עיניו רק את האינטרס של מדינת ישראל. הרבה התנגדו להפצצה: ראש אמ"ן, ראש המוסד, מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית, שר הביטחון לשעבר עזר ויצמן ואחרים. ולמרות כל זאת, בניגוד גמור לנתניהו, בגין העביר החלטה ונתן את הפקודה לתקוף.
הדברים שונים כאשר אין מדובר בפעולה צבאית, הכרוכה בסיכונים ובאבדות, אלא במהלכים מדיניים שבהם מופעל גם צה"ל. במקרים כאלו דעתו של הרמטכ"ל חשובה, אך בשום אופן אינה מכרעת. הדוגמה הבולטת לכך היא ההחלטה של אהוד ברק לצאת מלבנון ללא הסכם עם סוריה ועם לבנון. צה"ל והרמטכ"ל בראשו לא היו שלמים עם החלטה זאת ונתנו לכך ביטוי ברור. ברק כפה את דעתו, וצה"ל ביצע את המשימה בצורה הטובה ביותר.
דומני שגם במקרים דומים כאלו, הדרג המדיני יעדיף רמטכ"ל ששלם עם ההחלטות שלו ולא מתנגד להן. לדוגמה: עדיף היה לשרון שבזמן ההתנתקות יהיה רמטכ"ל (חלוץ) התומך בה, ולא רמטכ"ל המתנגד לה, כמו בוגי יעלון. ובו בזמן אין לי צל של ספק שאילו יעלון היה נשאר שנה רביעית בתפקידו, הוא היה ממלא בצורה הטובה ביותר את הוראות הדרג המדיני בהתנתקות.
התרעות פיקוד העורף