שנים שנתניהו מזהיר מהאיומים – אבל הפחד לא מוביל לצמיחה

בטח הרגשתם שמשהו היה ממש חסר בסוף השבוע האחרון ולא רק אוויר צח. הנה, האובך כבר מתחיל להתפזר, ורגע לפני שהשנה יוצאת עדיין יש תחושה קשה של ריקנות, של העדר חגיגיות: בפרוס השנה העשירית למניין מלכותו בישראל ביטל בנימין נתניהו את ראיונות החג שתוכננו לו. התקשורת לבשה שק ואפר וביכתה את מר גורלה, אבל למעט המראיינים עוד לא פגשתי מישהו שבאמת היה חסר לו לשמוע עוד ראיון חלול עם ראש הממשלה.

בעידן הזה הולך ונעלם הצורך במי שפעם היו המתווכים בין השלטון לציבור. המנהיג מעביר את מסריו בדרך בלתי אמצעית ואפקטיבית, ללא צורך בנוכחות מתווך שירים גבה או יעווה את פרצופו על תשובה מתחמקת. התקשורת יכולה ללעוג לבורות של דונאלד טראמפ עד מחר, אבל הוא, עם כשרון הריאליטי שלו, יצחק עליהם כל הדרך לקלפי. על אחת כמה וכמה כשמדובר בראש ממשלה נצחי ש"משיג מה שהוא רוצה".

ערב הימים הנוראים אני מנסה לדמיין מה עולה בחשבון הנפש האישי של ראש הממשלה, אם מתקיים כזה. אדם אינטיליגנטי ומוכשר שהפך את עצמו לאמן ההפחדה, נסיך השיסוי והפלגנות וקיסר מערכות הבחירות. עם כהונה שאורכה שני רק לכהונת דוד בן-גוריון, מה הם ההישגים שמייחל לעצמו נתניהו לשנה החדשה? האם חשוב לו שזו תהיה מדינה שטוב לחיות בה? האם הוא עדיין שואף ליומרה היהודית להיות 'אור לגויים'? במה שיפר את מצבה של ישראל בכמעט עשור שהוא מנהיג אותה?

אז כן, הוא בנה ובונה גדרות גבוהות סביבנו, שהן הכרחיות ודרושות. תחת הנהגתו הסתמנו גם כמה שרים פעילים שיכולים לרשום לעצמם מאזן חיובי בחשבון הנפש: בשש השנים האחרונות שידרג ישראל כ"ץ את תשתיות התחבורה של ישראל לבלי הכר ואילו נפתלי בנט הצליח בחודשי כהונתו הקצרים לעשות את הבלתי יאמן ולצמצם את מספר התלמידים בכיתות א'. אבל האם הצליח נתניהו עצמו לנטוע תקווה בקרב אזרחי ישראל, אמונה שהוא מוביל אותם למקום טוב יותר?

הדבר היחיד שיאתגר את שלטון היחיד ויציע תקווה הוא אלטרנטיבה: אופוזיציה סמכותית שתתעמת עם נתניהו ותיצור זירה שבה יש יותר ממתמודד אחד. אופוזיציה מבססת את סמכותה מתוך עימות עם השלטון, והאופוזיציה הנוכחית נמנעת מעימות כזה.

כן, יש לא מעט אתגרים שעומדים בפני ישראל, חלקם בטחוניים, אבל יש לא פחות, אם לא יותר, הזדמנויות. העולם הערבי שקוע בעצמו, כשהדבר האחרון שמעניין אותו הוא ישראל או הפלסטינים, והוא ישאר כזה עוד שנים. בתוכו יש אין ספור שותפים פוטנציאלים, או מה שמכנים במערכת הבטחונית FRENEMIES, ובעברית: אויבו של אויבי הוא ידידי, לפחות כרגע.

במקום זה, היא עסוקה בלפחד מהסכינאי התורן, מהדורס המזדמן ומהרקטה האקראית. צריך להלחם מלחמת חורמה בטרור, אבל להבין שלצערנו לא נוכל להדביר אותו כליל. הוא ימשיך וילווה את קיומנו כאן, לפחות בדור הזה. גם בשנה החדשה עוד יקומו סכינאים ודורסים ועוד יעופו רקטות מגבול זה או אחר. אסור להסכים להם, אבל אסור גם לנהל את חיינו על הסכין או על הרקטה.

האיום האמיתי לעתידנו טמון במספרים: ערב ראש השנה הזה אנחנו על סף שוויון בין מספר היהודים והערבים שחיים בין הירדן לים. לפי נתוני הלמ"ס שפורסמו ערב החג, בישראל חיים 6.3 מיליון יהודים ו-1.75 מיליון ערבים. אם נוסיף למאזן 1.75 מיליון ערבים בעזה ועוד 2.5-2.8 מיליון בגדה (המספר שנוי במחלוקת)  – הרי שבעוד שנה-שנתיים יהיו הערבים רוב בשטח ארץ ישראל השלמה. אלה מספרים שמאיימים על עתיד הציונות, בעיקר כשהיא מונהגת בידי ממשלה שיש בה רוב הדוגל במדינה דו-לאומית.

אז במה נותר לנו להתברך ערב ראש השנה הזה? בחברה, שעל אף שהיא שסועה ומכילה מגמות הקצנה שגוברות, יש בה רוב מוצק ומוחלט של ישראלים שרואים במדינה את ביתם ושמוכנים להתאמץ כדי להבטיח שהבית הזה יהיה מקום טוב לחיות בו. בהתחשב במה שמקיף אותנו ובמה שאוכל אותנו מבפנים – זה מכנה משותף כלל לא טריוויאלי.

התברכנו גם בעוד דור צעיר שרואה בבית הזה מקום ששווה להלחם עליו. אני פוגש אותם בבסיסים ובתרגילים וזה בכלל לא מובן מאליו שדור הכפר הגלובאלי והציני מתגייס ברובו ברצון ומוכן עדיין להקריב כדי להבטיח כאן חיים טובים. מגיע להם ולכולנו שנזכה להנהגה קצת פחות צינית, הנהגה שתוביל אותנו כקולקטיב ולא תתעסק בשיסוי של חלק שדואגת אחד בחלק השני של העם, שתתן יד לעצירת ההסתה והשנאה בקרבנו, ובעיקר שתדאג לעתידם של הצעירים ולעתיד כולנו לפחות כמו שהיא דואגת לעתידה הפוליטי.