אמרתי שאני זוכר היטב. משהו, שאני עוד לא מבין איך הוא פועל, גילח וצחצח אותי, ונכנסתי למכונית אפל שלקחה אותי אל מתחם שרונה, לעבר בית קפה של רשת קפה מתימן, אשר פועלת ממש על המקום שבו עמדו בעבר אולפני קול ישראל (אותם אולפנים שבהם הקלטתי לפני 25 שנים, תוכנית רדיו בשם "השבוע שלי", שאמורה הייתה להיות משודרת ב־19 בספטמבר 2015).
השיחה עם בנו של השאה הפרסי הייתה מעניינת. הוא שאל מדוע אני לא קונה בית בטהרן כמו כל הישראלים. אמרתי לו שגם בברלין לא קניתי. בחדשות סיפרו שהקנצלרית הגרמנייה, פאטמה הוהנצולרן, הכריזה שהיא מעבירה מענק מיוחד לניצולי השואה לקראת החגים. אכן, הכדור שחברת טבע פיתחה באמת מאריך חיים. העולם צורך אותו בכל מקום, והמפעל בקריית ארבע בקושי עומד בלחץ ההזמנות. מישהו בשולחן לידנו דיבר בקול על החופשה שלו בארץ צד"ל, בכפרים שהם חזרו אליהם בדרום לבנון, כאילו כל העולם צריך לדעת.
יחסית לגילי אני בסדר, אבל אני כבר לא שומר על אותו להט עבודה. דחיתי הצעה להיות שופט ב"אקס פקטור" אך על פי שבר רפאלי שם. שמעון פרס עושה את זה טוב מאוד, ואני לא כל כך אוהב שכל המתחרים בוחרים לשיר דווקא שירים בסינית.
הוא חזר על דברים ידועים, כאילו אני לא יודע שפיתחו את ה"מנהיג", שהוא מנהיג שמוביל מדינות רק לטובת בני האדם שחיים בהן. זה נולד בסטארט־אפ של שני חרדים בדירה קטנה במאה שערים. עם שחרורם מצה"ל, אחרי שירות ב־8200, הם החליטו למצוא את האלגוריתם של הטוב. זה היה האקזיט של המאה. רכשו אותם אפל ומייקרוסופט ופייסבוק וסמסנוג וסוני גם יחד, בחברת ענק שחיברה את כל הגופים האלה למטרה הזאת.
כל מנהיג היה חייב לבלוע גרגיר שבתוכו צ'יפ שמבטיח שהוא עושה רק את הדברים הטובים לזכויות בני אדם. כולל נשים. לקח כמה שנים שבהן מנהיגים התנגדו לחידוש, אבל לא ניתן היה לעצור זאת. במהרה השתנתה המדיניות העולמית למדיניות של אהבה במקום מדיניות של שנאה. מפעלים לייצור סרכזות קרסו. האזרים, שהם החלק הגדול מבין תושבי איראן, ביקשו בנימוס וקיבלו מדינה משלהם עם חיבור לאזרבייג'ן. אבל זה היה רק סמלי, כי ממילא הגבולות בין הארצות היו פתוחים.
התרעות פיקוד העורף