כשלתי כאישה. אמרתי את זה כבר כאן בהקשר אחר לפני כמה חודשים, והנה שוב אני מודה שנכשלתי. נכנעתי בשבוע שעבר לכל סטיגמה קלישאתית שהופיעה בכל סרט שג'ניפר אניסטון שיחקה בו אי פעם. כן, זו אני, טליה לוין שבארון הכלים שלה שנמצא מתחת לכיור המטבח, שוכן ארגז עמוס בברגים, מסמרים ומברגות מכל סוג ומין מהקולקציה האחרונה והעדכנית של “מסמרי סתיו־חורף 2015". אני, שאוחזת באוסף כלי עבודה מבית ורסאצ'ה הום סנטר, שנאסף בעמל רב על ידי אב רב פעלים שלימד את בתו עוד מילדות לעשות שפכטל, חורים בקירות בטון ולפתוח סתימות לבד (זאת במקרה שאי אפשר יהיה לסמוך על ידו הנאמנה של הגבר).
עד היום, אגב, הכרתי רק שני אנשים שידעו את כל רזי המסמר וסודות הפטיש, אך שחלילה לא ישתמע כי על זה יקום וייפול דבר. וכפי שסבא שלי נהג לומר: “אם תצאי שוב עם הרגישים האלה, לפחות נדע שלא ייפול עליכם הגג". כאמור, זו אני שהתרסקה נפשית, פיזית ורוחנית לחתיכות קטנות, ברגע שקרס לה ההארד דיסק במחשב. אז זעקתי השמיימה אל המלאך שאחראי על הטכנולוגיה וקראתי: “הצילו, שלח לי טכנאי!". אלא שעכשיו נשאלת השאלה, מדוע בעצם לא קראתי לטכנאית?
התרעות פיקוד העורף