הזעקה הציבורית שנשמעה בתגובה לפרשת "מועדון אלנבי 40" הולידה לא מעט טיעוני נגד, כמו: "לא מדובר בקורבן, אלא במישהי שהייתה אחראית למעשיה", או "היא ידעה בדיוק מה היא עושה" או "אתן כביכול מגנות על א', אבל אתן בעצם כופות עליה את עולם הערכים שלכן".
וכל זה יכול להיות נכון. אבל הסיפור האמיתי פה הוא לא א'. א' היא ה"גיבורה" הנוכחית של הסיפור הזה, וייתכן שהיא לא נקלעה לסיטואציה, אלא נכנסה אליה מבחירה, מרצון. לעולם לא נדע.
הצילום של מה שהתחולל בין כותלי המועדון והפצתו הוא עבירה פלילית, ועל כך אין עוררין. אבל שאלה לא פחות חשובה בעיני היא נושא ההכרה והמודעות של מי שמוגדרת “קורבן”. אז נכון, “לא כל זיון במועדון הוא אונס”. אם אישה יודעת מה היא עושה, זה עניין אחד. אבל אם אותה אישה שעולה על הבר ושותה – בין
אז שוב: א’ היא אולי הטריגר לדיון ציבורי חשוב, אבל לא (רק) היא הסיפור. הסיפור הוא המחשבה שמה שהיא עשתה - שחלקנו אולי חטאנו בו בדרך זאת או אחרת – מצדיק את ההפקרות של גופנו בידי אחרים. אם מישהי מפקירה את גופה (אם נחליט לקרוא לזה כך, בכך שהיא שותה עד אובדן חושים), זה פוטר מאחריות את כל מי שסביבה? זה כבר ממש לא בטוח.