במוצאי השבת שעברה, כשכולכם תהיתם אם אשכרה צריך לחכות לשעה שתיים בלילה או שאפשר להזיז את מחוגי השעון לאחור כבר בעשר - ולהרוויח עוד שעת ערות או עוד שעת שינה (תלוי איזה מין בני אדם אתם), שמו פעמיהם אב ובנו למגרש הכדורגל.
גם מי שכדורגל אינו כוס התה (עם הרבה ברנדי, אני מקווה) שלו, מוזמן להישאר לצד האב, הבן ורוח הסתיו במרומי היציע - שכן אני מבטיח לכם שלא תשמעו כאן על קישור מעובה ועל סגירה אלכסונית, אלא על עניינים שבינו לבין עצמו - כדרכו של הטור דה קיפניס. איפה היינו? אה, כן, כפר סבא.
משחקי הכדורגל של הפועל חיפה, אלופת נעורי, משולים לטקסי אזכרה: כולם יודעים וזוכרים, אך משנה לשנה מגיעים פחות אנשים.
מחצית שנייה: הילדים שלנו כבר יושבים בשורה נפרדת, מדברים ביניהם על עניינים שמבהירים שנקעה נפשם משיחות "אתה זוכר אותו? מעניין איפה הוא היום" שלנו. מזל שאנחנו אוהדים של קבוצה שמאפשרת הרבה מקום ביציע ומספיק שקט כדי שיהיה אפשר לדבר על הכל חוץ מעל כדורגל. רוצה לומר: זה לא שאני לא מייחל לעוד כמה נקודות שיבטיחו ראש שקט לקראת המשך העונה, אבל ממש כמו בחיים האמיתיים, לא הייתי משנה דבר באף אחת מהאהבות הגדולות של חיי: לא ממקום של לוזר ש"חותם על תיקו", אלא כמי שהבין שהאהבה המתמשכת לאותו הדבר ממש - היא האליפות האמיתית שלו.
התרעות פיקוד העורף