נכון, בתפריט התיירותי שלי בשנים האחרונות תוכלו למצוא את קוריאה הצפונית, עיראק וקטאר, אבל מעבר ליכולת שלי להגיע ליעדים שרוב האנשים לא היו מוכנים להניח בהם את כף רגלם (ואף פחות מכף רגל), בחיי הפרטיים, במסגרת הפרטים הקטנים של החיים האלה, אני די פחדן. נכון שכאן אמורה להגיע בדיחה על זה שאני מפחד מאשתי, אבל האמת היא שאולי זה קצת ילדותי להגיד את זה פעם אחר פעם. אם אני רוצה להיות דמות יותר מתוחכמת מאל באנדי, אני מניח שכדאי שאפסיק להשתמש בבדיחות שנשמעות כמו משהו שנלקח מפרק ב"נישואים פלוס".
הפחד הזה מלחזור לחיים ההם שולט בי ומנהל אותי. אני עסוק כל הזמן בלחשוב מה יקרה אם יפטרו אותי, מה יקרה אם שכר הדירה ימשיך לעלות, מה יקרה אם אגיד לא להצעה זו או אחרת. ואז, כשאני אומר כן, אני שואל את עצמי למה עשיתי את השטות הזו.
אחת המשפחות היא של רועי ובת זוגו שמשתכרים יחד 21 אלף שקל ברוטו ועדיין לא מצליחים לתחזק את הדבר הזה שנקרא חיים. “יקר לחיות כאן והמחירים ממשיכים לעלות, אך המשכורות לא עולות בהתאם", אומר רועי בכתבה. “אנחנו גרים בשכירות כך שיותר משליש מהמשכורת נטו הולך לשכר הדירה, וזה פוגע לנו חזק בכיס. בנוסף, כל ההוצאות הבסיסיות - מזון, חשמל, מים, ארנונה - גבוהות מאוד והן גבוהות מההכנסות. בסוף אתה קורס".
כמו תמיד בכתבות מהסוג הזה, בסיום מביאים דברים של מומחה רב–תארים. הפעם זה איתן רגב, חוקר במרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל ודוקטורנט לכלכלה באוניברסיטה העברית. גם הוא מודאג. מאוד מודאג. “יש סכנה לקריסה כלכלית של משקי הבית", הוא אומר. “עלייה בהיקף החובות היא הסימן הראשון לפוטנציאל הקריסה של מעמד הביניים". תודה לך, חוקר יקר, שגרמת לי להבין שלא רק אני מרגיש כל הזמן לקראת קריסה, זה כולם ככה, זו מחלה לאומית. תודה לך.
התרעות פיקוד העורף