בשמאל הקיצוני יש מגמה מוכרת להבין את הרוצח הערבי, המקפד חיי יהודים ללא הבחנה. יש כאלה שאפילו לוקחים את הצד שלו מרוב הבנה והזדהות. יש עיתונאים יהודים שמאלנים המגדילים לעשות ונותנים לגיטימציה לרצח יהודים, ויש את אלה בקצה הסקאלה המלבים את האש ושולחים צעירים מוסלמים לרצוח יהודים.
לנערים האלה כנראה אין הורה, רב או מורה או סמכות בוגרת אחרת שמנתבת אותם בשנים האלה. אז הוא בורח. ממילא - למי אכפת. מרד נעורים. יושב עם גיטרה ליד מדורה בגבעה בבנימין או בשומרון. קצת קר, אבל לראשונה הוא לא פחות טוב מאחרים, יש לו חברים כמוהו. מרגיש קצת שייך. מקשיבים לו. פוקח אוזניים, אוטם מבט, שלא יראו כמה הוא רך ופגיע מבפנים.
היחיד שאיתו - בינתיים - שאוהב אותו כמו שהוא, עם כל הקוצים והכעס והעצב והמרד, זה ה'. רק הקדוש ברוך הוא איתו. בלילה, בצריף המאולתר בגבעה, בקור וברעב, בחקירות השב"כ הארוכות, ברגעים של השבירה וברגעי השמחה. רק החוק שלו קובע, אתה עבד רק שלו, ולא של אף אחד אחר.
והוא מאמין שהוא איתו גם עכשיו, הולך בלילה לבוש שחורים, תיק על הגב, ובתיק ספריי צבע, בקבוק נפט וכובע צמר.
התרעות פיקוד העורף