פטירתו של יוסי שריד הוציאה לא מעט יגון גם מאנשים שממעטים להביע את רגשותיהם ודעותיהם בפומבי (כלומר, כאלה שלא הרבו לעשות כן עוד בתקופה שבה זה היה חוקי להיות שמאלני). אם לנסות ולנסח איזה פוסט כללי, הרי שהמבכים את לכתו של שריד מתחו קו ישר בין הסתלקותו מחיינו, לבין אלה שנשארו בהם, למשל: אורן חזן ומירי רגב, שניים שיותר משהם פוליטיקאים, לפחות על פי המבקרים, הם סימפטום.
עד כאן זרמתי איתם. ממש כשם שלא מעט אנשים בימין השפוי (או לפחות מה שנשאר ממנו) הביעו געגועים לשריד המנוח, יש לא מעט אנשים בשמאל שמתגעגעים לימים שבהם לבני־הפלוגתא שלהם קראו בני בגין או דן מרידור, כלומר - מי שאפשר היה לנהל איתם ויכוח תרבותי, גם אם מר ונוקב על עתידנו במקום הזה, בלי שאחד יהפוך מיד לפאשיסט והשני לבוגד.
היה בו יושר אינטלקטואלי שפתיל קצר בצדו: בימים של מלחמת המפרץ, הימים שבהם עלו הפלסטינים על הגגות בשירת "יא סדאם יא חביב, אודרוב אודרוב תל אביב", שלח דווקא הוא, גדול תומכי ההידברות, את הפלסטינים וראשיהם לכל הרוחות: "שיחפשו אותי" הפטיר, אולי כראשון לזהות (אם כי למרבה הצער, עם האמת הזאת לא ההין ללכת עד הסוף) שלא את רק את הכיבוש עוינים הפלסטינים, אלא את קיומה של מדינת היהודים כולה (כפי שהוכיח כמעט כל מה שקרה מאז ספטמבר 2000).
הגעגוע לימים שבהם איישו את הכנסת פוליטיקאים כשריד הוא גדול, אבל אצלי גובר העצב שבעתיים לא רק כשאני מביט באורן חזן, אלא דווקא כשאני מביט במדבר הצחיח שבין בוז'י הרצוג לזהבה גלאון, ועורג לימים שבהם היו גם פטריוטים, ולא רק "פיסניקים" בשמאל.
התרעות פיקוד העורף