מחיר הזיכרון

רון מיברג חושף: איך החלטתי שלא לפרסם ב-2006 את דבר ההתעללות שעברו הישראלים בטבח במינכן, למה המאבק של אילנה רומנו צריך להסתיים, ומה קרה ל"ניו יורק טיימס" שדווקא עכשיו מחמם אטריות קרות

רון מיברג צילום: ללא
מעריב אונליין - זכויות יוצרים
מעריב אונליין - זכויות יוצרים | צילום: מעריב אונליין
4
גלריה
אנקי שפיצר בטקס לזכר חללי הטבח במינכן. צילום: רויטרס
אנקי שפיצר בטקס לזכר חללי הטבח במינכן. צילום: רויטרס | אנקי שפיצר בטקס לזכר חללי הטבח במינכן. צילום: רויטרס
אילנה רומנו. צילום: רויטרס
אילנה רומנו. צילום: רויטרס | אילנה רומנו. צילום: רויטרס
יחידות עילית חובבניות ואכזריות בלתי נתפסת של המחבלים. מינכן 1972. צילום ורפרודוקציה: חנניה הרמן, רויטרס
יחידות עילית חובבניות ואכזריות בלתי נתפסת של המחבלים. מינכן 1972. צילום ורפרודוקציה: חנניה הרמן, רויטרס | יחידות עילית חובבניות ואכזריות בלתי נתפסת של המחבלים. מינכן 1972. צילום ורפרודוקציה: חנניה הרמן, רויטרס

אבל לא אני הנושא אלא היושרה העיתונאית המוקרבת על מזבח הצורך להאכיל את המפלצת. כך קורה שחשיפות מדהימות המתפרסמות כאשר נזקקים להן, אינן הרבה יותר מאשר אטריות מחוממות שהוגשו פעמים רבות מדי, כמו שקיק תה חיוור ודלוח שבו השתמש יותר מדי טייס RAF במחנה שבויים גרמני במלחמת העולם השנייה. הטבח במינכן ומבצע החיסולים שהטילה ישראל על המוסד בעקבותיו, מונח במקום טוב במרכז ההגדרה הזאת.

אין זה מקומי ותפקידי, אבל אחרי האולימפיאדה בריו ומה שיקבלו (או לא) מהוועד האולימפי, הגיע הזמן לרומנו ולשפיצר להניח להולכים. זה מה שגם ישראל צריכה לעשות עם לווייני ההיסטוריה המקיפים אותה ומצפצפים את צפצופם הסתמי ולהפסיק להעלות גירה.

תגיות:
רון מיברג
/
אסון מינכן
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף