יום אתמול החזיר אותי כמעט שלוש וחצי שנים לאחור, אל ההרשעה הראשונה של אהוד אולמרט בפרשת מרכז ההשקעות. בית המשפט קבע שהוא אשם, וגם סיפר את סיפורם של השקרים של ראש הממשלה לשעבר, של הכספים במזומן שהתגלגלו לכיסיו. הוא הציג בפני מי שטרח לקרוא את ההכרעה דמות של איש חמדן, נהנתן ומושחת. אבל מוקירי זכרו בתקשורת, בחלקים רחבים מדי שלה, בחרו לספר לנו סיפור אחר לגמרי. לתפקיד האיש הרע, השקרן, ההזוי, לוהק אחד, מוריס טלנסקי. אהוד אולמרט הולבש בבגדי הקורבן.
אבל הסיפור הזה לא נגמר שם. הוא רק התחיל. אולמרט הלך והסתבך, וכשכתב אישום על שוחד בהולילנד מרחף על ראשו ומצטרף להרשעה בפרשת מרכז ההשקעות, עדיין רבים מדי מכרו לנו אותו – לא ייאמן כי יסופר – כפוטנציאל ראוי ומהוגן לחזור לראשות הממשלה. עיתונאים שישבו בדיונים באולמו של השופט דוד רוזן, העבירו החוצה את הרושם שאוטוטו הפרקליטות הולכת להתרסק. שבית המשפט הולך להכריז על האיש שלהם כעל הגרסה המודרנית של דרייפוס.
הם יעשו את זה כי כשהם מסנגרים עליו, הם מסנגרים קודם כל על עצמם. הם יעשו את זה כי הם יודעים עמוק בפנים שההרשעה של אולמרט היא גם ההרשעה שלהם. שכשהוא ייכנס לכלא, גם חתיכה מהאינטגריטי העיתונאי שלהם תיכנס איתו לשם.
התרעות פיקוד העורף