לא אהבתי את מה שעשו לאהוד אולמרט. המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים, ועל הפרקליטות להיות הרבה יותר זהירה בעת שהיא יוצאת לדרך. הניצחון באולם בית המשפט אינו העיקר; מה שחשוב הוא חקר האמת – ואת זה, לצערי, אני מוצא פחות ופחות במוסד שאמור לשאת את דגל ההגינות. לא מצאתי את זה בפרשת רומן זדורוב, ולא מצאתי את זה בעוד לא מעט מקרים.
הסתרת ראיות, למשל, מפני הסנגור, כדי להכשילו בהתמודדותו על חפותו של נאשם, אינה יכולה להיחשב נורמה מתקבלת על הדעת במדינה שוחרת זכויות יסוד של האזרח – והנה אני מוצא שוב ושוב מקרים של ניסיון לעוות את האמת כדי לחזור למשרד עם הרשעה ביד. המאבק המשפטי ממילא אינו מתקיים בין שווים. השיטה הנוהגת אצלנו איננה נותנת בידיה של הפרקליטות את הרשות לנהוג כמי שתבוסת היריב הוא העיקר. הנאשם איננו יריב. הוא אזרח שווה זכויות.
הנה דוגמה אחת: נידאל אבו סעדה הואשם ברצח. עד ראייה, כביכול, טען שהוא ראה אותו רוצח אסיר אחר. הפרקליטות במחוז הצפון, זאת שיצאה מן הכלים בפרשת זדורוב, הסתירה שלושה דוחות רלוונטיים, שמהם עלה שעד הראייה מסר גרסאות סותרות בשלוש הזדמנויות קודמות. פרקליטה בכירה שיקרה בבית המשפט. שלושה שופטים מנוסים נכשלו בתפקידם בעת שהם לא הרגישו ש"עובדים" עליהם, ורק בבית המשפט העליון נתגלתה התרמית.
עוד דוגמה: עמוס ברנס הורשע ברצח של החיילת רחל הלר. לימים, השופט שישב בראש ההרכב, שדחה את ערעורו על הרשעתו שהתבססה על הודאתו בלבד, הצטער על החלטתו והגיע לבית הסוהר כדי להפציר בברנס שיגיש בקשת חנינה. ברנס שוחרר לאחר שמונה שנים, ורק בקשתו הרביעית למשפט חוזר נענתה. התמונה שעלתה מן ההחלטה של השופטת דליה דורנר הייתה איומה. סדום ועמורה ופרקליטות דורסת ראיות, חסרת מצפון, שעשתה את הכל כדי להשיג הרשעה. איש מן הפרקליטות, לא במקרה הראשון ולא במקרה השני, לא במחוז הצפון ולא במחוז חיפה, לא הועמד לדין פלילי.
לא בכדי, אפוא, יש כה רבים בפרקליטות המדינה, על שלוחותיה השונות ברחבי הארץ, שמתנגדים להקמת נציבות תלונות שתבחן מעת לעת את התנהגותם של פרקליטים שיוצאים לדרכם, לא אחת, כשסכין בין שיניהם, עם תמונה של הנאשם באמתחתם, כמו ציידי הראשים בארצות הברית.
אני יודע שהדברים הם קשים, אבל אין ברירה. הדברים צריכים להיאמר. הם קורים כל העת, והם קרו גם לאהוד אולמרט. עוולות משפטיות מסמרות שיער התרחשו בעניינו. אמרתי את זה עוד בעת שפרקליט המדינה יזם את הליך הגבייה המוקדמת של עדות משה טלנסקי. לא היה אז כתב אישום, והסנגורים התבקשו לחקור אותו בבית המשפט, בידיים קשורות, בנוכחות שלושה שופטים, שבשלב הזה אינם מורשים להתערב, אלא רק “לשמוע" את העדות.
התוצאה הייתה – ואיני מחסידיו הפוליטיים של אולמרט – שהוא נאלץ לפנות את מקומו בלשכת ראש הממשלה. בהמשך הדרך היו עוד לא מעט סטיות מן הדרך שבה צריכה להתנהל פרקליטות הגונה, תוך רמיסה של כל מה שצריך להיות יקר במיוחד לגוף מן הסוג הזה.
אני יודע שיש היום הרבה אנשים השמחים לאידו של אולמרט. איני יודע אם כל אלה יודעים שהמפסידה הגדולה היא דווקא הפרקליטות. האמון בה פוחת והולך – וזה ממש לא טוב. משהו רע קורה שם. ידה של הפרקליטות לא הייתה על העליונה בפרשת אולמרט, וגם לא בפרשת זדורוב.
התרעות פיקוד העורף