בר סמכא: הוא יודע שהיא לא בקטע של בנים, היא נהנית מחיזורי הסרק

קר לו. כלומר לא ממש, אבל כשהוא עובר מהצד המואר של המדרכה לצד המוצל, מטלטלת הצמרמורת את איבריו באופן בלתי גברי בעליל. מולו פוסעת אישה צעירה בכתפיים חשופות - ודי במראה הזה כדי לגרום לו להתנער מהצמרמורת ומהקור, לנפח את החזה, לזקוף את הסנטר ולהציג את עצמו לפניה במלוא הדרו.

אלא שהיא בשלה, מבטה קדימה, לא רואה אותו ממטר והופכת את קריאת הגבר שלו לקרקור, לא רק כמטאפורה: שיעול מזדחל במעלה גרונו ומתפרץ אל פיו בסיומת לחה. לוּ לפחות לא הייתי מפסיק לעשן לפני שנים - הוא מהרהר נוכח הקלון - הייתי יכול להאשים את חפיסת המרלבורו האדומה שאריזת הצלופן והנייר הרך שלה מבליחה מהרהורי לבו כגעגוע לימים שבהם עוד היה יכול להעביר לילה שלם על הבר: כוס בירה מתחלפת באחרת, צ'ייסר אחרי צ'ייסר עם הצוות, סיגריה אחרי סיגריה, מדי פעם איזה ג'וינט בחוץ.

הוא מתנחם בידיעה שבעוד כמה שנים, היא, זאת שלמענה ניפח את החזה עד כדי שיעול, תגלה שכל הדאווין הזה של גופייה בשמש החורפית השאיר לה מזכרת בצורת נמשים שמהם כבר לא תיפטר לעולם, כמו הקעקוע הצבעוני הזה שבוהק על כתפה ושהשנים יהפכו לכתם דהוי, שלא לדבר על הטקסטורה.

אוזניו סופגות את הקור. בזמן האחרון הוא מושך לו מין ברט ממתלה המעילים שליד הדלת, לפני שיוצא מן הבית. בהתחלה נהג לומר שזה נגד הגשם, לבל ירטיב את משקפיו, אחר כך מצא את עצמו משתמש בו גם בימים בהירים וקרים ומשווה לעצמו, בלי משים, מראה מזרח אירופי.

"תרים ידיים רגע", התגרה בו הברמן כשנכנס ללגום איזו כוסית של צהריים.

"אידיוט", נזף בו, "אתה לא יודע שלא יפה לצחוק על ניצולים?".

הוא מעלעל בעיתון שמונח על הבר, אבל מבטו נודד אחר אחוריה הנהדרים של המלצרית. "איזה בזבוז שאת", הוא קורא אחריה בקול, והיא מסתובבת ומחייכת אליו חיוך נהדר. עוד מעט היא תבוא ותתיישב על ירכו, זרועה כרוכה סביב צווארו. הוא יודע שהיא לא בקטע של בנים, משום כך הוא מרשה לעצמו לתרגל עליה משפטים שבנסיבות אחרות היו יכולים להיחשב כמטרידים, והיא מצדה נהנית מחיזורי הסרק שלו, מוגנת מאחורי העדפתה הגלויה לכולם.

"אז מה, לא תשקלי לעבור קצת לקבוצה שלנו?", הוא אומר לה, אף על פי שהתשובה ידועה לשניהם מראש, "את יודעת, לא חייבים לבחור: אפילו ברצלונה משחקת בחוץ פעם בשבועיים. חוץ מזה, תמיד תוכלי להגיד שעזרת לקשיש", הוא חותם את הדיאלוג, כאילו היה ההומור הדלוח הזה יכול לגשר על 20 השנים שמפרידות ביניהם, אבל... לפחות היא צוחקת עכשיו - וגם זה משהו.

"נו, מה אצלך?", שואל אותו ד' מפינת הבר.

"אצלי כרגיל, אתה יודע, שמפניה ודוגמניות", הוא עונה במשפט הקבוע שלו. "ואצלך?".

"אצלי זה יותר סודה ולעשות ביד!", משיב ד' ושניהם פורצים בצחוק גדול שמסתיים בשיעול קטן.

קיבינימט השיעול הזה שרודף אותו כבר שלושה שבועות, מאז השפעת.

"מה, תפסת גריפה?", מתעניין ד'.

"גריפה?" הוא תמה, "מאיפה הבאת לי את המילה הזאת כאילו עכשיו שנות ה־70. תכף תציע שאקח גם איזה א.פ.צ, הכדור שהכי נשמע כמו קבוצה בבונדסליגה. לא, אני בסדר, סתם שיעול מזוין".

האזכור של הבונדסליגה גורם להם לדבר קצת על השבת האחרונה. "נו, מה תגיד על ארסנל שלי?" שואל ד'.

"אני אומר שיום אחד עוד יתפסו את הצרפתי שלכם מחלק סוכריות לילדים באיזה גן ציבורי. יש לו צורה של פדופיל". וד' צוחק, על אף ששמע כבר את ההתחכמות הזאת.

"עוד פעם אתם עם הכדורגל?", היא חוזרת מהסיבוב בין השולחנות שבחוץ.

"איזה כדורגל, נשמה, האידיוט דיבר על ארסנל, זה לא נקרא כדורגל, אפילו שהעונה הם פוגעים. תעשי טובה, תני לו עוד מהדרעק הזה שהוא שותה ולי עוד בלנטיין עם סודה בצד וגם חשבון".

"מה, זהו?", תמה ד', "עוד יחשבו שיש לך לאן ללכת".

"וואללה, דווקא היום במקרה יש, אני חייב לגמור משהו שהבטחתי לעיתון".

"עוד יש עיתון? שמעתי שהמצב שלו לא משהו", אמר ספק לועג ספק מתעניין.

"זה בדיוק מה שהוא אמר עליך", הוא מתחכם, גומע את השלוק האחרון של הוויסקי בסודה שעולה לו לאף, חובש את הברט ויוצא אל השמש השקרנית.

היא תולה שתי ידיים על צווארו ונושקת קלות ללחיו, הוא מחבק את מותניה: "את תגידי לי אם יום אחד תיקחי הפסקה מהקטע של רק בנות, נכון?", הוא שואל בלחש. היא מצדה לא עונה, אבל מחייכת אליו חיוך נהדר.

גם זה משהו, הוא חושב לעצמו כמעט בסיפוק.