כל האיורים שאיירה נעמי ב–30 שנות עבודה משותפת, את הפורטרט של ווילי נלסון אני אוהב מכולם. כל כך אוהב שהצלחתי לשכנע אותה למסגר אותו - מה שאינה ממהרת לעשות בדרך כלל גם אחרי שתחינה מתגנבת לקולי - והוא תולה על הקיר מעל שולחן הלילה שלי ליד המיטה. הציור של נלסון הוא גם הנמכר ביותר מעבודותיה. עדות לאיכותו ולאופן שבו תפסה את חזותו האיקונית וגם למקום שתופס ווילי נלסון בלבה של אמריקה.
וכאן אני מבקש להניח חישוק מתוחכם: התאהבתי בה לפני שידעתי שלחתונה שלנו היא תביא כנדוניה גיטרה מרטין עתיקה שהייתה שייכת לאמה. גיטרה מודל D–18, שיוצרה בעיקר בשנות ה–40 ושאי אפשר להצביע על שנת הייצור המדויקת שלה משום שמישהו - אולי מי שגנב אותה מזמר עם עיוור - שייף את המספר הסידורי שמרטין צורבת בתוך תיבת התהודה. בנרתיק החדש שלה ניצבת הגיטרה בצד המיטה שלי, ממתינה שאצבעותי, כך אומרים, ישובו לתפקד וללחוץ על המיתרים.
הוא קנה את הגיטרה בלי שראה אותה. כאשר חושבים על גיטריסטים מיתולוגיים שנלסון נמנה עמם ועל הגיטרות שלהם שאיתן הם מתנים אהבים באולפן ההקלטות ועל הבמה, לא עולה על הדעת שאריק קלפטון, ניל יאנג, ג'ימי הנדריקס או ג'ימי פייג' קנו את הגיטרות שהגדירו אותם ואת הצליל שלהם ושהיו חלק מהאופן שבו נצרבה דמותם בתודעה שלנו - בטלפון. בלי לראות, בלי להחזיק, בלי לנגן ובלי ללטף. אבל זה כנראה ההבדל בין נלסון לשאר העולם.
יש דבר מה מוזר, שלא לומר אינפנטילי, בגיבורי גיטרה שנותנים שמות לגיטרות שלהם. בי. בי. קינג עם לוסיל. קלפטון עם בראוני. יאנג עם אולד בלק. עניין תמוה בהתחשב בעובדה שגיטרה היא חפץ וכל ניסיון להאניש אותה לא יעלה יפה, על אף שהם שרים שהם לימדו אותן לדבר. אתה יכול לזרוק מקל או כדור לקצה הבמה, הגיטרה לא תביא לך אותם חזרה. גיטרה אינה חיית מחמד. כאשר הגיעה המרטין החדשה שלו לידיו, קרא לה נלסון טריגר. לא מיד, אבל קרא. טריגר היה שם סוסו של הבוקר המזמר רוי רוג'רס. זמר ושחקן קולנוע שעשה קריירה בשנות ה–30 ובשנות ה–40 מסרטים מוזיקליים שבהם רכב ושר, לפעמים בעת ובעונה אחת. זה הגיוני לקרוא לסוס טריגר והגיוני פחות לקרוא כך לגיטרה, אבל זה מה שנלסון עשה.
#
זמר קאנטרי שמנגן עם מפרט בגיטרה עם מיתרי ניילון המחוברת למגבר עתיק. זמר בן 83 הידוע בעיקר בזכות קולו המיוחד והשירים האלמותיים שכתב, הגורמים להזניח את הווירטואוזיות שלו כגיטריסט. בעיקר משום שכך אינה נראית גיטרה המבקשת להעיד על מיומנותו המוזיקלית של בעליה. זה דבר אחד כאשר קלפטון או יאנג מתיישבים לפרק האקוסטי בקונצרט עם מרטין אקוסטית בעלת מיתרי מתכת מהסדרות הפופולריות יותר כמו D–45 או D–28. בעוד בגיטרות חשמליות יתקיים תמיד הוויכוח בהבדל הצלילים ביניהן - בין הצליל הצרוד והמלוכלך של גיבסון לס–פול לזה החד והנקי של פנדר סטרטוקסטר - אין ממש ויכוח בדבר עליונותה של מרטין אקוסטית על פני גיבסון. די אם תבדקו באיזו מהשתיים מנגנים הזמרים האהובים עליכם כדי לזהות את יתרונה של מרטין. קלפטון, דילן ויאנג ירימו קודם מרטין אקוסטית, אף על פי שיאנג בהיותו יאנג, לא יוותר על גיבסון אקוסטית גדולה, שמנה ובלונדינית כדי להבהיר עד כמה דקדקן הוא בבחירתו.
#
ההפרדה הזאת משאירה רווחים גדולים בדיבורה של הגיטרה והופכת כל קטע שנלסון מנגן לסולו בהגדרה. נלסון נוטל את קטעי הסולו שלו בהתלהבות כמעט אלימה ותוקף את טריגר המסכנה ביד ימין הנעה לאורך כל הצוואר וכמעט שאינה חונה בראשו. הוא כמעט לא מנגן אקורדים וגם כאשר אצבעותיו מסודרות באקורד, הוא מפרק אותו לסולו. כאשר הוא מעלה מולו גיבורי גיטרה כקלפטון או כריצ'רדס, שחלק מהשיר בנוי על החלפת רפליקות, יתמוגגו המקצוענים מקטעי הסולו שלו אולי טיפה יותר ממה שהמציאות מחייבת. אצל קלפטון יודעים מתי הוא רווה נחת מבן שיחו; הוא מחייך בנדיבות נבוכה ומשתאה ופוסע צעד לאחור, לתת מקום. כך הוא עושה כשהם מנגנים יחד את "Night Life". נלסון מעקם מיתרים סדרתי, והוא מותח אותם עד כמה שהוא יכול, שזה יתרונם של מיתרי ניילון. רגע לפני שהם ייקרעו משחרר נלסון מתח וזז למקום אחר בצוואר עם ריף בלוזי.
#
לא תתפסו גוף תקשורת אמריקאי שאינו מוכן עם נקרולוג לזכר ווילי נלסון. מכיוון שהוא אחד האנשים רחבי הלב והנדיבים שהכיר העולם, ודאי לא יתעקש שטריגר תיקבר איתו. הוא עדיין מופיע כ־20 פעמים בשנה, וכשהוא במיטבו הוא נפלא. אל תתפלאו לגלות שווילי נלסון כתב את אחד השירים האהובים עליכם ולא ידעתם.
התרעות פיקוד העורף