לניצולי שואה אין כסף לתרופות. לקשישים אין קצבה שמביאה בחשבון את תוחלת החיים ההולכת ועולה, ורבים מהם חיים בעוני. מלקטים מפחים. שופט בבית המשפט אומר: “הנאשם הוא אולי זאב, אך הילדה אינה כיפה אדומה” ומשחרר למעצר בית בן 32 החשוד במעשים מגונים בילדה מאז שהייתה בת תשע. תשע. לא דקה יותר.
מנכ”ל הביטוח הלאומי משקיף בנוף הניבט ממרומי מצנח הזהב שלו ומצהיר זמן קצר לאחר פרסום דוח העוני שהעוני אינו בראש סדר העדיפויות שלו.
רשימה חלקית, והיד עוד נטויה. אין דרך אחרת לומר את זה: צריך להיות טיפש מוחלט בשביל לא להבין את הקשר בין כל הדברים הללו יחד, כי מעשי האיוולת והרוע שמתחוללים בכל יום ויום, כאן בישראל, הפכו למצב מתמשך שבו הכל מותר. הכל. בני אדם שמתחילים כילדים שאיש לא עוצר אותם גדלים להיות אשפי ערלות לב.
איך כתב דן פגיס בשירו “עדות”? “לא לא: הם בהחלט היו בני אדם: מדים, מגפים. איך להסביר. הם נבראו בצלם”. פגיס קובע דבר פשוט: גם הדבר הנורא ביותר שמתרחש אינו מלאכתה של יד מסתורית שמכוונת הכל מלמעלה. הכול מעשה ידי אדם ומוחות אדם. בני אדם שחיים בינינו, כאן ועכשיו.
הכל מותר. וכשהכל מותר, ככה הדברים נראים.
התרעות פיקוד העורף