בשקט־בשקט, בלי שידענו ובלי שארגון בצלם הקים קול צעקה, התרחש לפני שלושה שבועות ביהודה ושומרון טרנספר לכל דבר. חלק גדול מבני משפחת ג'עברי אולצו לעזוב את מקום מגוריהם בחברון ולנדוד עד רמאללה. למה זה עבר כל כך בשקט? אולי מפני שלא יהודים ביצעו את הטרנספר הזה.
אבל הבוטות של דבריו של שפירו והעובדה שהביקורת כלפי ישראל המתואמת עם האיחוד האירופי מנותקת כל כך, יכולות לעזור לנו. לו היינו מעיזים להפעיל יד קשה ולגרש את משפחות המחבלים לעזה היו קורים שני דברים: הראשון, שהאינתיפאדה הזו הייתה יכולה להיות מאחורינו, והשני שדן שפירו היה נושא נאום חוצב להבות נגדנו. אבל רגע, הכעס האמריקאי כבר כאן ממילא, אז בעצם מה יש לנו להפסיד? קול דמי אחינו צועקים אלינו מן האדמה והם אומרים: לא חשוב מה יבינו האמריקאים, חשוב מה יקלטו הערבים. ישראל צריכה להפסיק להשתופף מול המחבלים, מול משפחותיהם ומול גורמי ההסתה.
נכון שזה לא פשוט, הכי קל אחרי פיגוע לראות בכל הערבים אויבים, אבל אם אנחנו רוצים להמשיך לחיות על אותה חלקת אדמה יחד, ישראל צריכה ביד אחת לקרב את הגורמים המתונים ולאפשר התפתחות כלכלית למי שמבקשים לחיות לצדנו בשלום, וביד השנייה - כמו שאמרו הרבנית הדסה פרומן ושיבי פרומן - לנקוט אמצעים קשים וברורים כלפי המתסיסים, הרוצחים ומשפחותיהם, ולגרש אותם לעזה. ואולי כשהקול הזה בא מהם, מאלה המבקשים לחתור לדו־קיום ולחיים משותפים, יקבלו בממשלת ישראל אומץ להיות נחרצים וברורים יותר נגד מבצעי הטרור ותומכיו. הביקורת המערבית הטהרנית ובעלת המוסר הכפול כלפי ישראל כבר ממילא כאן.
התרעות פיקוד העורף