עיניים שלי: רון קופמן מספר על אחד הלילות הלחוצים בחייו בחדר המיון

ועדת החקירה טרם השלימה את עבודתה, אך אין חילוקי דעות על המסקנה הראשונית: ההורים התרשלו. יום שישי שעבר, בעוד האבא מזפזפ בין הקלטות היומנים של הערוצים על "התחקיר" על פציעתו של בן כהן והאמא מחפשת דברים מצחיקים בעיתונים, הודיע הנסיך הקטן: "אבא, אני לא רואה".

עיניו היו עצומות והוא הסתובב בזירה כסומא, בעודו נתקל בחפצים שפיזר. תפקח את העיניים, גאיצ'ו, אז תראה הכל, הפטיר האב. "אבל אני לא רואה", ענה הילד. הבטתי בו. עיניו היו עצומות בחוזקה, אולי הוא נבהל מהכתבה על עוטף עזה? אמו חיבקה אותו, אבל הוא לא פקח. גיאצ'ו, מחר הולכים להצגה של מיקי, איך נלך אם אתה לא רואה? אבל הוא לא השיב, רק מצץ את האצבע.

את 11 הדקות מהבית למיון לא אשכח בחיים. הילד, כפות במושבו, שר שירים, ואני חי בתוך גלים של התקף חרדה מטורף. הודעתי לאישה שתמנע מהילד לגעת במשהו, כי הסביבה נגועה בסטרפטוקוקים. "מאמי, די תרגיע. אתה מפחיד את הילד עם החרדות שלך. שב, מה אתה מסתובב סביב עצמך? שב כבר". לך תסביר לאישה שאני בסה"כ סורק את האזור כדי לסמן תאי שירותים, ולחשב בראש אם אגיע אליהם, לפני שאקיא מהלחץ.

הרופאה הייתה חמודה ויעילה. היא מיד אבחנה שהבעיה היא האבא המוטרף. "הכל בסדר, הילד חיוני ומגיב, תירגע". היא ביקשה ממנו לפקוח את עיניו, הוא סירב, ואז היא אמרה: "לא ראיתי דבר כזה בחיים". הצלחתי להגיע לשירותים, סוג של הישג. ברחתי החוצה, הצתי סיגריה ופניתי לאלוהים, בטמפרטורה של 7 מעלות. טוב, בסדר, אני חלאה, אבל למה לפגוע בילד? אל תעשה לי את זה, אני אשתנה, אני מבטיח.

במקביל במיון הזעיקו מומחה לרפואת עיניים, ושלחו אותנו למחלקה. "אבא, קח אותי על הראש", ביקש הנסיך. הנפתי אותו וצעדנו בקור המקפיא לבניין האשפוז. כמובן שנזכרתי מיד בתקופה שביליתי כאן 16 ימים מהגיהינום, לפני שלוש שנים. לא הייתה נפש חיה בסביבה, ואז נפלנו על ד"ר בוריס, רוסי שהביט על הפציינט, ציווה עליו לפקוח את עיניו, ולא אהב את הסירוב. "שב, תחזיק אותו חזק, שלב לו את הידיים, ותפוס לו את הראש". הלו, חבר קומראד, תרגיע, זה ילד, אנחנו לא בחקירה של הקג"ב. אתה רואה שהוא מבוהל וגם לא רואה אותך. מה נסגר איתך? הוא פוחד.

לא האמנתי שילד בן 3 וחצי יכול להיות כל כך חזק ולהתמודד עם התפיסה שלי, אבל עובדה. טוואריש בוריס עמד מולי, אוחז שני מקלונים שנועדו להפריד את העפעפיים של הנסיך שלי, ורק אמר: "אתה לא מתאים. תן לאמא לשבת ולהחזיק את הילד". שנאתי אותו מיד. רציתי לבקש ממנו הוכחה לדיפלומה, כדי לוודא שלא קנה אותה בהתכתבות עם הג'מעה של עקיבא פרדקין. אבל כיפוש מיד התיישבה ועטפה את הילד הבוכה בחיבוק. הבטתי בה, היא אף פעם לא נלחצת, האישה הזו. עוגן של קור רוח. היא רק אמרה "דוקטור, בעדינות עם הילד, הוא מבין הכל והוא מבוהל, אז לאט־לאט והכל יהיה בסדר. גיא, תן לרופא לבדוק אותך, הוא רוצה לעזור לך". הילד סירב, והרופא תפס לו את הראש. זה חיסל אותי סופית, עפתי החוצה.

מאחר שלא הספקתי לבחון את הזירה לפני כן כדי לאתר שירותים, אז זה קרה במדרגות. בסדר, לא נורא. ראו כאן כבר דברים גרועים יותר. הזעקות של הילד חתכו לי עשר שנים מהחיים, הרגשתי איך הזיפים בפנַי מלבינים. היד רעדה לי, אפילו לא יכולתי להצית סיגריה בזולה שמצאתי. מה הוא עשה לעצמו, קיבינימט? איך לא שמתי לב? למה הייתי חייב להתרכז בטלוויזיה המזוינת? מה יהיה עכשיו?

חזרתי לחדר הבדיקות, בוריס כבר היה בשלב הכתיבה. הילד אמר "אבא, רוצה ללכת מכאן". כיפוש הסבירה לי שהרוסי מצא שריטה בקרנית עין שמאל. "טוב, תקשיבו", אמר הדוקטור, "טיפות וג'ל, אם יש החמרה תחזרו". בטח, אליך לא נחזור, גם אם העולם יתהפך, החלטתי ביני לביני.

בחמש בבוקר השתחררנו מהטראומה. האמת היא שעם כל הכיף לבקר את מערכת הבריאות, קיבלנו שירות מדהים. נכון שהכל הלך מהר, המיון היה ריק, כי שפר עלינו מזלנו וילדי ת"א לא היו חולים באותו יום. אבל באמת שמיון הוא סוג של מיקרו־קוסמוס, שבו רופא רוסי, אח ערבי מיפו ורופאת ילדים אנושית ומדהימה פועלים בסינרגיה מעוררת התפעלות וחפה מגזענות. אולי דווקא כאשר אנחנו במצוקה אמיתית, והעטיפות שמגדירות אותנו מוסרות מאיתנו, אנחנו חוזרים לבסיס האנושות - רק להיות בני אדם.

הילד הסכים לפקוח עין אחת, ושמחתי כאילו אראלה הבטיחה להתקשר אלי במשך עשרה שבועות ברציפות. הוא ואמו נרדמו, ואני סרקתי את הזירה בסלון, כאילו אני דיוויד דוכובני מ"תיקים באפלה". מצאתי בורג וסוללה שהוא פירק מהשעון המעורר שלי. כן, אמרו לי כבר שהוא תותח במוטוריקה עדינה, מספיק עדינה כדי לשרוט את העין, אולי יותר עדיף להיות מוגבל כמוני, ולא לדעת להבריג בורג, ואז מקסימום שורטים את היד. מטראומות אני נרפא באמצעות שינה. 13 שעות הספיקו לי להחלים.

שמחתי לראות את הילד מתלוצץ עם סביבתו. זה סוג של פלא שמיני, האופן שבו ילדים מתאוששים ממפגעים שונים. טוב, עדיין כל ניסיון להזליף לו את הטיפות מחייב אותי להפעיל כוח בלתי סביר בעליל בריתוק. אבל לשמוע אותו בסוף "זהו, אבא, לא נורא", פשוט ממיס אותי.