אני גרועה בניקיון, אין לי מושג איך מחזיקים מטלית ושפריצר. תוך כדי שטיפת הכלים אני מתפללת שאמא שלי תבוא לביקור, תביט בהם עומדים במתקן הייבוש, תגיד “איכס, זה אחרי שטיפה?", תיקח את הצלחות בין ידיה ותהפוך אותן לחדשות.
כשאני והסוכן שלי נוסעים לפגישות עבודה, עם אנשים רציניים יותר ממני, עוד באוטו מתחילים אצלי הפרפרים. “אני מרגישה כאילו אנחנו נוסעים ליום הורים", אני אומרת לו. הוא מחייך, כי העבודות שנותנים לי בדרך כלל יבוצעו על הצד הטוב ביותר. אבל עם דד־ליינים אחרים. כן, גם בתאריכי הגשה אני לא מדייקת.
אבל טוב לי. בסופו של דבר, העצלנות הזו כיפית לי. אני לא מכירה דרך אחרת.
בשישי האחרון אחת הקולגות שלי לעבודה הזמינה אותי לקידוש בבית הוריה. היא מבוגרת ממני בעשור, נשואה, מאוד בכירה בחברה שבה היא עובדת. מבנה גופה דומה למבנה גופי. היא אמא נהדרת ואשת קריירה למופת. הגעתי אל בית הוריה, בית גדול, עם ניחוח בישול מזרחי.
היא, בעלה והילדה שלהם כבר חיכו שם. הנחתי זר פרחים ובקבוק יין בידה של אמה. “לא היית צריכה, חבל על הכסף", אמרה לי.
“היא סתם עושה את עצמה, היא קיבלה הרבה מתנות בחיים", צעק אביה של הקולגה, גבר נאה, מבוגר, שיער כסוף, מעט מלא.
התיישבנו כולנו. “קומי, תביאי מפיות", הוא ביקש מאשתו. היא קמה והביאה. “איפה הקולה?", הוא שאל. אשתו קמה והביאה קולה.
היא שתקה. אכלה מעט מהדג ואמרה “אני לא מנכ"לית. אבל אני עובדת לא פחות קשה", אמרה לו. “העיקר שאת מביאה כסף", השיב.
“בטח, כפרה שלי", אמרה לה אמה. היא קמה אל הסיר, בפעם העשירית בארוחה הזו, והניחה לילדתה עוד דג בצלחת. “לבריאות", בירכה אותה.
“את רואה, דברים כאלה את צריכה לאכול", אמר אביה, “דברים בריאים". “התחלתי לעשות ספורט", היא השיבה לו, “ירדתי כבר 14 קילו".
“לא רוצה שרופאים ייגעו לי בגוף", היא אמרה ולקחה לעצמה עוד אורז.
“הוא אף פעם לא אמר לי מילה טובה", אמרה הקולגה, “אף פעם. ואני לא מבינה, מרסל, אני לא מבינה למה ידו כל כך רחבה והלב שלו כל כך קשה איתי".
ירדתי ועליתי אל ביתי.
כשגייסתי כסף כדי להוציא את ספרי הראשון, אמר לי אבי “זה עוד אחד מהרעיונות שלך? יותר טוב שתלמדי לנקות קצת, לסדר, להפסיק להתעצל".
כשהגעתי ל־25 אלף, ערכתי השקה גדולה, כל המי ומי הגיעו אליה, סלבריטאים, אנשי תקשורת, סופרים, עורכי דין גדולים ומו"לים.
חיפשתי את אבי, לא מצאתי אותו. אחר כך באה אחותי הגדולה ואמרה לי “לכי קצת לאבא, הוא בצד".
“מה יש לך, אבא?", שאלתי ונתתי לו כוס מים.
גם אמי עמדה בצד. היא, להבדיל ממנו, מעולם לא הטילה ספק.
ומה צריכה הקולגה הזו חוץ מחיבוקו של אביה, פעם בכמה חודשים. ומה צריכים אנחנו חוץ ממילותיהם הטובות של מולידינו?
התרעות פיקוד העורף