"אני בא בבוקר לעדר ושומע פרה צועקת, ואז רואה שהעגל לא לידה. אנחנו מתחילים לחפש שעה, שעתיים, ולא מוצאים. אני מבין שגנבו לנו עוד עגל ונשבר", כך מספר לי נתי הגאי, הבוקר ומנהל הרפת של קיבוץ מצר. בחודש וחצי האחרונים זה קרה לו 12 פעמים. 12 עגלים ועגלות נגנבו משדות המרעה שסביב הקיבוץ.
הגאי מארח אותי בשטח המרעה, בחלקת דשא מטופחת שבצדה צריף ישן. ההורים שלו הם ממייסדי מצר. גם הם, כמו רבים מהמייסדים, עלו מדרום אמריקה. אחרי הכשרה בקיבוצים אחרים של השומר הצעיר עלו לקרקע ב־1953. מצר כיום הוא קיבוץ במיקום מצוין. נמצא ממש על כביש 6, עם נגישות לכל הארץ. אבל כשהקיבוץ הוקם, הוא היה על הגבול עם ירדן, רק חצי קילומטר ממנו, לכן קראו לו "מצר", שמשמעותו "גבול". ה"עיר" הקרובה הייתה העיירה פרדס חנה, שבעה קילומטרים משם, "חור" במושגים של פעם.
הגאי (48) אהב מגיל צעיר לטפל בבעלי חיים. כשהיה ילד עבד בפינת החי של הילדים אחר כך גידל חמורים. כשחזר מהצבא נכנס לעבוד ברפת. כבר 19 שנים שהוא מנהל אותה. יש לו עדיין כמה חמורים (שאוהבים אותו מאוד, במו עיני ראיתי) ולפני עשר שנים הציע לו סוחר בקר לגדל גם 35 פרות במרעה.
זה היה שלוש שנים אחרי האירוע הטראומטי ביותר של הקיבוץ: ב־2002 מחבל חדר לקיבוץ ורצח חמישה חברים - את תרצה דמרי, יצחק דורי שהיה מזכיר הקיבוץ ואת רויטל אוחיון ושני ילדיה, שישבו מחובקים בסלון. נתי ניצל אז בדרך נס.
כשהציעו לו לגדל עדר בקר הוא חשב בין השאר, ששטחי מרעה סביב לקיבוץ יהוו טבעת היקפית עם נוכחות. גורם מרתיע למפגעים פוטנציאליים.
במהלך השנים 35 הפרות הפכו לעדר של כ־200 פרות ועגלים, למרבה הגאווה המקומית. "אם אנחנו לא פה, השטחים האלה הופכים למזבלה, לאתר שריפות", הוא אומר. "או שעדרים של כפרים סמוכים ייכנסו לכאן, הם רק מחכים להזדמנות שנצא".
המרחבים שסובבים את מצר יפהפיים בעונה הזו. מרבדים של כלניות ורקפות, הכל ירוק, הפרות והעגלים הצעירים יושבים בנחת וקמים רק כשאני מנסה לעשות איתם סלפי קרוב מדי. בין העצים הגאי הרכיב כמה מצלמות שינסו להתריע כשמישהו מתקרב בלילה, ככה הוא הצליח למנוע כמה גניבות, אבל לא את כולן.
במצר ברור שגידול העדר הוא לא עניין רווחי, גם ככה כמעט כל מה שקשור בחקלאות בארץ הוא קשה, והרווח לא גדול. הסיבה העיקרית לכך שבמצר מתעקשים על העדר היא כדי לשמור על האדמה.
# # #
מריבות רועים מלוות אותנו בארץ עוד מימי אברהם ולוט, כשברור ששטחי מרעה הם בעצם שטחים שבהם אתה ריבון. ההבדל הגדול הוא שאז היה מדובר בסכסוך בין משפחות, בין שבטים וחמולות; כיום מדובר במצב שבו המדינה, שאמורה להיות הגוף המשליט חוק וסדר, מועלת בתפקידה, והחקלאים מוצאים את עצמם במאבק מתמיד בלי גיבוי.
בעין השופט נגנבו לפני כשבועיים 70 ראשי בקר; בקיבוץ גלעד הקימו צבא של מתנדבים ותושבי הקיבוץ כדי להילחם בגניבות; בערבה נגנבו לאחרונה 200 עזים, והשבוע במושב תומר שבבקעה נתפסו רגע לפני שנגנבו טונה של פלפלים ארוזים לשיווק.
יואל זילברמן שעומד בראש "השומר החדש", ארגון שבין היתר מסייע לחקלאים להתמודד עם הטרור החקלאי, לא מאשים את רשויות האכיפה: "הם עושים מה שהם יכולים, אבל הם קורסים תחת הנטל כשחצי מהכוחות מוצבים בירושלים. התשובה לא אצלם אלא בהחלטה ובתודעה של הממשלה. ישראל הפקירה את נושא הביטחון האישי עד כדי כך שלבריונות היום יש כל כך הרבה תעוזה, שגם המדינה לא מעיזה להיכנס לכפרים.
"אנחנו אולי מדינה שמתפקדת מצוין במצבי חירום, אבל ביומיום אנחנו פשוט מאבדים את האדמה מתחת לרגליים. זו סכנה קיומית בתוך גבולות הארץ, שהממשלה לא מתייחסת אליה כמו שהיא מתייחסת למשל לסכנת המנהרות שמאיימת על תושבי עוטף עזה".
ואולי בלון התצפית מסמל את נטישת האדמה שלנו לטובת הטכנולוגיה המדומה, את חוסר ההבנה של המדינה כמה עובדי האדמה, החקלאים, הם בעצם לוחמי האומה, כמו שאמר ברל כצנלסון ב־1939. הממשלה לא מבינה שהחקלאים שבחרו מקצוע קשוח ולא מתגמל, הם העומדים בשער ומגינים בגופם על עתודות הקרקע של מדינת ישראל, על האפשרות להקים מאגר מים, לסלול כביש, או לשמור על חורשה של קרן קיימת.
אני שואלת את הגאי מה יקרה אם הגניבות יימשכו בקצב הזה. "זה לא יקרה", הוא אומר בביטחון, "אני לא אתן למצב הזה להמשיך". אני מקווה שהוא יחזיק מעמד.
# # #
ועוד משהו: 152 ימים עברו מאז החל גל הטרור ואף משפחה של מחבל לא גורשה מביתה.
התרעות פיקוד העורף