קרקס הפילים

אילו היה עלי לנחש כמה פעמים צפיתי כבר בבודהה המוזהב הניצב במרכז במת העימותים בקרקס הפילים המתגלגל שסופו מי ישורנו, הייתי מהמר על כמה עשרות. זה ודאי אומדן מוגזם. ספק אם היו 20. ועדיין, לא נהיר לי כלל מי מקדם את היוזמה הסהרורית שבמסגרתה מצטופפים המועמדים הרפובליקנים לנשיאות פעם בשבוע לפחות, וחובטים איש ברעהו עד זוב דם. מה שאמורה הייתה להיות הקתדרה להשמעת דעותיהם המחכימות והמקוריות על האופן שבו יתקנו את הטעון תיקון באמריקה ויבהירו מדוע הם ראויים לאמונו של הבוחר, הפכה לזירת גלדיאטורים מול קהל צמא דם הנוהם בהסכמה מרושעת כל פעם שמי מהלוחמים כורע על ברכיו ותופס את ראשו.

התקווה המפעמת בי היא שהערב אשמע חזון מרתק ומנומק שטרם שמעתי; שלמי מהמתמודדים יהיה רגע חמקמק של השראה וגדלות רוח והוא יצליח לחלוק עם הצופים דבר מה אמיתי ועמוק שילווה אותי שעה אחרי שהפירוטכניקה הדיגיטלית, הכוכבים והפסים בכחול־לבן־אדום יימוגו אל תוך הלילה. אבל חוץ מרגעים בודדים שבהם מצליח מועמד לנסח אמירה קוהרנטית – לא זוהרת בתבונתה או במקוריותה חלילה – רוב הזמן האפקט השולט הוא צליל אגרוף או סטירה הולמים בסנטר או מתחת לחגורה.

העימות שלשום התנהל על רקע מותו של השופט העליון השמרני, אנטונין סקאליה. סקאליה הוא אבדה קשה לרפובליקנים ואחרי שהרכינו ראש בדומיה קצרה, איימו כולם על ברק אובמה שלא ימנה לו מחליף בשנה שנותרה לנשיאותו. זו דרישה חצופה וצבועה שלא היו מניחים לפתחו של נשיא רפובליקני וזה הנושא היחיד שעליו הסכימו בעימות.

אחרי שבוע של חילופי מהלומות רצחניות בין טראמפ לקרוז, התעלמו השניים אחד מהשני וסירבו להמחיז את ההתכתבות ביניהם. מרקו רוביו לא הצליח לחזור מארגז החול שאליו השליך אותו כריסטי שפרש. ג'ון קייסיק המשיך לפזר אהבת אדם והתחנן לדרך ארץ. רק ג'ב בוש לבדו, מול מתקפה אלימה של טראמפ שקרא לו שקרן, בכיין, חלש ופחדן, הצטייר כמי שמצליח למצוא את הנחישות ואת הקול הפנימי, שלהם הוא זקוק נואשות כדי לא ליפול בצד הדרך.