כריזמה. חודשים ארוכים אני תוהה לאן נעלמה אותה הילה מיסטית ואורגנית המגיעה בילט־אין באישיות המנסה לשווק עצמה כמועמדת ראויה לדיור מוגן בבית הלבן. לאף אחד מהמועמדים שנותרו עומדים בשתי המפלגות אין אותה. התכונה הנכספת הנעדרת מנתיב הקמפיין 2016 היא שהופכת אותו לכה וולגרי, צווחני, עקר מתוכן, אלים, בוטה, נחות, ירוד, נכלולי ובעיקר מוצף שקרים וחצאי אמיתות.
לא במקרה הפכו הבחירות הללו לרבים מהצופים בהן למופע אימים צעקני, למטרד רעיוני ואקולוגי ולרגע בולט בדכדוך שמפיק החיבור בין שבעת המועמדים הנותרים ויחסי הגומלין העוינים והאלימים ביניהם לבין העיתונות הצינית, הנצלנית והצהובה המפיצה את דיבתם ברבים, כל הזמן וללא הפסקה.
דרך נפתלת למדי ורבת מהמורות מובילה לכאב, לתחושת החמצה היסטורית, חרטה ועוגמת נפש על מה שיכול היה להיות. גורלם של הגברים לבית קנדי שהם עולים בסערה השמיימה או נופלים כציפור שמוטת כנפיים לים ונעלמים מחיינו, רובם טרם שהייתה להם הזדמנות לעשות טוב. 17 שנה חלפו מאז תאונת המטוס שבה נספה ג'ון פיצג'רלד קנדי הבן, .JFK Jr, ג'ון־ג'ון, הילד בן ה־3 בחליפת המכנסיים הכחולה שהצדיע לארון של אביו שנרצח בדאלאס בטקס הלוויה בארלינגטון, וירג'יניה, וציון שמו - ושמו לא עלה בעונת הבחירות הזאת מלווה באנחת התבוסה הרגילה הנשרכת אחרי אזכורו - מזכיר לאמריקה שהטראמפיאדה לא הייתה באה לעולם כלל אילו נותר בחיים. אבל זה מה שעושים בני שושלת קנדי בהמוניהם: מתים.
לקנדי עתיר הליבידו הזה יש סיפור הראוי להיות מסופר והוא מוביל, כמעט בהכרח, לבית הלבן. אם מעמיקים ומחטטים, מגלים שקנדי הבן, כנראה זמן קצר אחרי מותו, היה מוצא את דרכו לפוליטיקה. לא בהתלהבות. לא בשמחה גדולה. אבל מתוך תחושת אחריות והכרה בגורל. ג'ון קנדי הבן היה בדרך לפוליטיקה וכבר עשה את הצעדים הראשונים על דרך הלבנים הצהובות המובילה למשרד הסגלגל בבית הלבן.
בתרחיש אחר נעתר קנדי הבן לפניית מפלגתו והתמודד על מושבו של מוינהאן מול רודי ג'וליאני, ראש עיריית ניו יורק לשעבר. ג'וליאני פורש בגלל סרטן הערמונית וקנדי זוכה בבחירות מול מועמד אחר ומנצח ב־7 בנובמבר 2000: 70% מול 28%. הוא מושבע כסנאטור ב־3 בינואר 2001. ב־10 בפברואר, אחרי שירות יעיל בסנאט, מכריז קנדי ב־7 בפברואר 2007 על מועמדותו לנשיאות. בפריימריז הדמוקרטיים הוא מביס את ג'ון אדוארדס. בבחירות הכלליות הוא מנצח את ג'ון מקיין ובוחר בברק אובמה כסגנו. הם מנצחים 400-137.
בוועידת המפלגה הדמוקרטית ב־1988 ביקש הסנאטור טד קנדי מאחיינו שיציג אותו בפתח הוועידה. זה כבוד השמור לבעלי זכות, וקנדי יכול היה להשיב בשלילה, אבל לבו לא היה גס בפנייה ושעה ארוכה לפני שעלה לנאום לפני באי הוועידה, הסתובב נרגש ועצבני מאחורי הקלעים ושינן את עיקרי נאומו. שום דבר - שנים רבות בעין הציבורית והפרסום והחשיפה שהיו מנת חלקו - לא הכין אותו לשאגה שעלתה מהאולם. קנדי ניצב משתאה ונפעם מול שיטפון האהדה אבל לא איבד את קור רוחו. זאת הייתה טבילת האש הראשונה שלו והיא עברה בהצלחה גדולה.
הוא נולד ב־25 בנובמבר 1960, 17 יום לפני שאביו נבחר לנשיא. הוא היה התינוק הראשון בבית הלבן מאז 1893 ובשל כך שבה את לבה של אמריקה. אמו הטילה איפול תקשורתי על ילדיה, אבל הנשיא תאב הפרסום הערים עליה והגניב צלמים למשרד הסגלגל. שם צולם קנדי הבן משחק מתחת למכתבה של אביו.
מכיוון שכל מועמד למשרה פוליטית אמור להביא בחשבון חיטוט מסיבי בעברו, הכתמים השחורים בעברו של קנדי נחשפו למפרע. הם לא היו מרשימים ומרשיעים במיוחד והחווירו באנמיות בהשוואה לליבידו הסוער ולמעידותיהם של אביו ודודו. הוא היה חייב לעיריית ניו יורק 2,300 דולר בדוחות חניה והוא שילם את חובו. השמועות על מצבה של הדירה שאותה חלק עם חבר ברחוב 86 מערב במנהטן היו כנראה נכונות, אבל הנזק לא היה גדול יותר ממה שהמיטה לד זפלין על חדרי מלון. השטיח היה שרוף. החורים בקירות היו עמוקים והרהיטים שבורים. כאשר פג תוקפו של חוזה השכירות, התבקש קנדי לפנות את הדירה. ה"נשיונל אינקוויירר" הצליח לתעד את קנדי שיכור פעם אחת בלבד. כאשר אחותו והוא חגגו במשותף את יום ההולדת שלהם - היא הייתה בת 21 והוא בן 18 - וקנדי שתה יותר מדי. צלם הצהובון הנציח אותו ישן על המדרכה מחוץ למועדון שבו חגגו.
ההחלטה המקצועית המשמעותית ביותר בחייו, להקים מגזין פוליטי ולעמוד בראשו כשהוא נושא בקרדיט משותף של מו"ל ועורך ראשי, הייתה תמוהה. הגבר שסלד מעיתונות כל חייו וראה בה גוף חטטני ותאב סנסציות, בחר להקים עיתון בעצמו. חבריו ושותפיו היו שותפים להנחת העבודה שלו בדבר נחיצותו של מגזין פוליטי אחר, על־מפלגתי, אמיץ ונטול פניות שהתיימר לכסות פוליטיקה באופן שונה מהרגיל. למגזין קרא “ג'ורג'", על שמו של ג'ורג' וושינגטון.
באחד הגיליונות האחרונים פרסם קנדי ראיון עם גאולה עמיר, אמו של יגאל עמיר. הסיפור השתרע על פני 13 עמודים ולא נמנע מלהיכנס לפינות הממוקשות של תיאוריות הקשר המגוחכות סביב רצח רבין. לא הייתה תשובה מיידית לשאלה מדוע דווקא קנדי בחר להעניק לגברת עמיר שטח כה נרחב להביע את דעותיה המקוממות. ברבדים פסיכולוגיסטיים עמוקים, ניתן היה לשער שקנדי היה סקרן לדעת על מתנקש פוליטי שנותר חי, נשפט ונשלח למאסר עולם מפי אמו. כל מה שנגזל ממנו עם ההתנקשות בחייו של אוסוולד.
נישואיו לקרוליין בסט, מעצבת אצל קלווין קליין, נראו כחלק מהיערכותו לכניסה לפוליטיקה. הייתה שם אהבה גדולה אך לצדה ויכוחים פומביים קולניים, חילוקי דעות, קנאה מצד הרעיה בפופולריות של בעלה. חברים קרובים חששו שהשניים מנווטים להתרסקות ולגירושים. הם היו בדרכם לחתונתה של בת דודו רורי קנדי, בתו של בובי קנדי, בהיאניס־פורט, עם אחותה של בסט איתם, בזמן התאונה.
כאשר אני מביט בסדרת ניצחונותיו של טראמפ, במועמדים המזדנבים אחריו ובהתכתשות הדמוקרטית בין קלינטון וסנדרס, אני נזכר במה שחסר כל כך בעונת הבחירות הזאת ובאחרות בפוליטיקה האמריקאית: כריזמה.
התרעות פיקוד העורף