"כל פיגוע מחזיר אותנו ללילה ההוא. לפיגוע שלנו", מספר השבוע חיים פוגל, אביו של אודי פוגל ז"ל, חמש שנים לאחר רצח בנו, כלתו ושלושת נכדיו, באחד מהפיגועים האכזריים שידעה מדינת ישראל.
"אנחנו לא חיים על פי הכאב הזה", אומרת צילה, אמו של אודי ז"ל. "אנחנו חיים, צוחקים, עובדים, אבל ברקע ישנו כל הזמן האובדן. הדוגמה הכי טובה זה שחיים ואני אוהבים לשיר. את יודעת, שירה בציבור. עוד בשבעה הצהרנו שאנחנו נמשיך לשיר, שלא נוותר. ואנחנו באמת ממשיכים, אבל זה לא אותו דבר. אנחנו שרים, אבל אנחנו לא מצליחים לשמוח עד הסוף, ליהנות עד הסוף. זה לא שאנחנו לא רוצים, או ש'לא נעים לנו'. אנחנו פשוט לא מסוגלים".
חיים מספר שכשנקבע הראיון, הוא תהה בינו לבינו, לשם מה? הוא הרי התראיין אינסוף פעמים לאחר הרצח. ואז החליט שראיון הוא תחליף לטיפול פסיכולוגי שמעולם לא עבר בעקבות הפיגוע. זו הזדמנות לדבר. "ביומיום אתה לא תדבר פתאום על אודי ורותי עם אנשים אחרים, אפילו לא עם חברים. אנשים נרתעים. זה גם לא נושא שהם מעלים באופן ספונטני מצדם, הם חוששים להכאיב, זה מובן".
בני הזוג פוגל גרים ביישוב חלמיש, המכונה נווה צוף. היישוב ממוקם במערב בנימין, והדרך אליו, אם נוסעים מזרחה בצומת שילת שליד מודיעין - עוצרת נשימה. נוף בתולי, חורש נמוך, גבעות רכות, כמה כבשים מלחכות עשב בצד הדרך. את הגבעות האלו הותירו היהודים והערבים כמעט לא מיושבות, מה שהופך את הנסיעה דרכן למרגשת במיוחד.
חיים מתרגש כשהוא מתאר את הנסיעה. אנחנו עוצרים את השיחה לכמה דקות. "אף אחד לא מכין אותנו לדבר כזה", הוא אומר כשהוא מתאושש קצת, "כשזה קורה, ואתה צריך להתמודד, לפעמים שתיקה זה כל מה שיש".
"את יודעת מה זה 'עם סגולה'?", שואל חיים, "העולם ממשיך, השמש זורחת, אבל אנחנו, חלק מעם ישראל, קיבלנו מתנה גדולה: אנחנו מסתגלים. עם סגולה. כל העמים מסביבנו נכחדו מזמן. גם מלשון 'מסוגלים'. אנחנו מסוגלים אחרי השואה, להמשיך ולהסתגל ולחיות. אנחנו לוקחים את זה ברמה האישית".
"החיים ממשיכים מבחינתנו", אומר חיים. "אולי, צילה, זאת ההגדרה בעצם. אנחנו ממשיכים עם הסובבים אותנו, עם המשפחה והחברים. אנחנו לא מחכים לנחמה שתבוא בגן עדן, אלא כאן. כדי להמשיך יש להרפות. זה ממצה את מה שאנחנו עושים".
התרעות פיקוד העורף