נתחיל מכך שהטור שכתבה סתיו שפיר לעיתון “הארץ” ראוי להפוך לסאטירה. החלק הניו אייג’י המקושקש שבו היא מתארת מה גורם לה להיות מאושרת נראה כאילו נלקח היישר מיומנה של מתבגרת בת 16. כל מה שהיה חסר כדי להשלים את התמונה הוא כרית בצורת לב, המילה “כאילו” וצילום סמי אמנותי של כפות רגליים. מחברת כנסת אפשר היה לצפות למאמר דעה קצת יותר מורכב.
וכשנשים חזקות, שיש להן עמדה ומעמד ואין ספור במות להתבטא בהן, משתמשות בחוק בצורה כזאת זה הופך לעוד יותר בעייתי. הרי אמילי עמרוסי וסתיו שפיר יכולות, במחי יד וסטטוס, לגחך את האנשים שממילא הפכו מגוחכים בעצם המעשה וההתבטאויות שלהם. כל כך קל לבזות בפומבי מיזוגניות רדודה והומור לא מצחיק, שזה ממש מכעיס שהן לא עושות את זה. במקום הן הופכות את צמד המילים “הטרדה מינית” לקרדום לחפור בו, מוציאות ממנו את העוקץ ופוגעות בכוחו, בחוזקו ובמשמעותו האמיתית.
יהיו מי שיגידו ששפיר ועמרוסי חשו מוטרדות, ועם תחושה אי אפשר להתווכח. זה נכון, רגשות זה לא משהו חד־משמעי. אבל כדי שבחורות תוכלנה להמשיך ולהתלונן, כדי שהן תוכלנה לקבל גיבוי ציבורי ותמיכה שכל מוטרדת שמתלוננת זכאית וזקוקה לה, אסור ליצור זילות של המושג. צריך להיות בררנים בשימוש בו.
הומור לא מצחיק, בעיקר לאנשים שעוסקים בהומור, הוא בלתי נסלח. אראל סג"ל, בטח בקטע הספציפי ששודר בערוץ 20, גורם לך לנוע באי נחת בכיסא, לרצות לצעוק לו שיפסיק, שזה מביך, שהוא בן אדם מבוגר עם ילדים, חובש כיפה, והערות בסגנון “אופניים בלי כיסא” זה משהו ששייך לסוף האייטיז. אבל על הומור ירוד לא מעמידים לדין ולא מכניסים לכלא. פשוט מגחיכים את ילד הכאפות שהתלהב מהבדיחה שלו קצת יותר מדי.
התרעות פיקוד העורף