הסוף השבוע נסעתי לנופש משפחתי בפארק צוק מנרה שמתהדר בתואר "פארק האקסטרים הגדול בארץ". במקום, כלומר בצוק, מציעים שלל פעילויות מהתחום האתגרי שאמורות לתת לילד שלך חוויה עשירה, וכפועל יוצא לתת לך הרגשה שאתה הורה משקיען. כמובן שמדובר במשימה לא פשוטה. סופ"ש שלם עם ילד אנרגטי בפארק אקסטרים זה לא עניין לאנשים עם בעיות במוטוריקה עדינה והפרעות קשב וריכוז. אם הייתי ציניקן אמיתי אולי הייתי אומר שהאתגר האמיתי בצוק מנרה הוא לא להשליך את עצמך מהצוק בסוף הנופש, אבל האמת היא שאני לא ציניקן אמיתי. אני משתדל לדבוק בראייה מפוכחת של המציאות.
לאחר שמזג קפה לכוסות והגיש לי אחת, הוא הסתכל על הנוף של הגולן, לקח נשימה ארוכה, הסתכל עלי ושאל אותי בנימה ארץ ישראלית: "נו, והיית מוותר על זה?".
"ברור שהייתי".
למחרת, אחרי ארוחת הבוקר, הילד שלי החל לדהור בתלת־אופן שלו מחוץ לחדר האוכל. כשהגיע לנקודה מסוימת הוא נעצר, הצביע על בסיס של האו"ם הצמוד לגדר עם לבנון, ושאל אותי "מה זה?". ככה זה איתו לאחרונה, כל דבר שני שהוא רואה הוא ישר שואל "מה זה?", ואני נאלץ להסביר לו. כשהתשובה מורכבת מדי אני אומר לו שזה משהו ש"רק מבוגרים מבינים". גם הפעם נאלצתי להשתמש בתשובה הזאת. "את זה רק מבוגרים מבינים", אמרתי לו, והוא הסתכל עלי במבט קצת זועם והמשיך לרכוב בתלת־אופן שלו כשברקע רכב לבן של האו"ם נכנס לבסיס.
התרעות פיקוד העורף