מסורת היא מילה שעלולה לעורר בי חלחלה. אם כי אני משתדלת להביט עליה בהקשר החיובי, ולחשוב שלעתים היא אף יכולה להיות נחמדה ומנחמת. בעיקר אם מדובר במסורת שלא נכפתה עלי, אלא מתקיימת מתוך בחירה. לכל משפחה אני מניחה, יש המסורות שלה שעוברות מדור לדור, או כאלה שאומצו על הדרך כדי לשמר הווי משפחתי כלשהו.
ובמשפחה האנגלופילית שלי, שבה כל חבר אוחז בתואר דוקטור למדעי בית המלוכה האנגלי לדורותיו, ישנה מסורת אחת שתמיד שאפנו לאמץ, אם כי במבחן המציאות זה לא כל כך הסתדר עם הלו"ז השגרתי. ה"פייב אוקלוק". או בעברית צחה "חמש אחרי הצהריים", שהיה נהוג בבית סבתא מצד האמא וניסה להתעורר לחיים גם בבית אמאאבא, ודעך וטבע אל תהום השגרה הישראלית. זו שאוהבת "לדחוף משהו קטן לפה" על הדרך ובעמידה, כדי להרגיע את הרעב. וחוץ מזה, מי נמצא בשעה הזו בבית, מי אופה בימינו עוגיות חמאה בתנור, ומי שותה תה עם חלב ביולי־אוגוסט?
התרעות פיקוד העורף