מדתי בשכונת ראס חמיס בצפון־מזרח ירושלים, שכונה שתושביה פלסטינים ובשנת 2005 הוצאה אל הצד הפלסטיני של חומת ההפרדה, שעכשיו לוכדת אותה בטבעת הדוקה, חונקת. מכל רחוב כאן רואים את הבטון האפור של החומה. מולי בערו מדורות זבל (עיריית ירושלים לא מפנה כאן אשפה) והעשן היתמר מעלה. פתאום הגיחו מתוך העשן שלוש ילדות לבושות בחליפות בית ספר כחולות ועל גבן תיקים צבעוניים. היה משהו מבעית בפער שבין לבושן המוקפד לבין הרחוב המעושן. לא ייתכן שמדי יום הן צועדות בכביש הזה בתוך עשן הזבל, הרהרתי.
שאלתי אותן. הן השיבו: "כן, זה המסלול הקבוע שלנו בבוקר ובצהריים". אחת ההחלטות הראשונות שקיבלתי בקשר לספר "הארץ שמעבר להרים" הייתה לכתוב בטון לא מתלהם ולא מטיף מוסר, אלא לתאר בפשטות את הדברים אשר ראיתי, לפעמים להעלות רעיונות, ולאפשר לקורא לשפוט. איני אוהב ספרים שמגבשים מסקנות עבור הקורא. אבל איך אפשר לתאר מחזה כזה ללא זעזוע. ובכלל במה יועילו כאן ספרים, ומילים?
אין ברירה: אנשים כאן חייבים להרהר בעתיד, להציע רעיונות ופתרונות מעשיים ולפעול למענם. בספר דנתי בכמה פתרונות כמו למשל הרעיון של התנועה הישראלית־פלסטינית "מולדת אחת שתי מדינות": מסגרת שהיא קונפדרציה בין שתי מדינות עצמאיות, ישראל ופלסטין, ובה לכל האזרחים יש חופש תנועה מלא בשתי המדינות. אבל גם אלה שאינם מסכימים עם הרעיון הזה חייבים להכיר בעובדה שאימת העתיד משתקת אותנו, והוא כמעט לא קיים בדיון הציבורי בישראל. ואם זה לא ישתנה, אני חושש שתחזיתו של פלסטיני צעיר שפגשתי במזרח ירושלים תתממש: "יהיה גל אלימות ואז שקט, ואחר כך גל אלימות יותר גדול ושוב שקט, ועוד אלימות ועוד שקט, ובסוף יהיה רעש גדול ונורא באמת".
התרעות פיקוד העורף