השבוע, אחרי ארבע שנים וחצי של לימודי רפואה, הבנתי מה הדבר הכי זיפת במסלול הזה. רבים בוודאי יחשבו שמדובר בבדיקות הרקטליות בסבב הכירורגי במסגרת הלימודים הקליניים, אבל באופן מפתיע החוק שקובע שכל הפרטים במין האנושי עובדים פחות או יותר אותו הדבר תקף גם כאן. אחרי הבדיקה השנייה אתה שוכח איפה האצבע שלך נמצאת ומתמקד בחיפוש אחר החשודים הרלוונטיים. סליחה על הגרפיות לפני ארוחת שישי.
גם לא מדובר במבחנים או באינטנסיביות, בעובדה שאתה הבשר הטרי פעם אחרי פעם בכל מחלקה שאליה אתה מגיע או מהידיעה שאתה לא קרוב לסיום הדרך הזו, גם בשנה השביעית. הבאסה הכי גדולה בלימודים האלה היא האיסור לספר לכל העולם את כל מה שאנחנו חווים במחלקות, האיסור לחלוק את הפלא הזה עם כולם.
כולם צריכים לראות מה רכיבה בלי קסדה עושה לראש של בן אדם, ליכולת שלו לדבר ולהשתמש בגפיים שלו גם אם הן לא נפגעו. לפעמים גם קסדה לא מספיקה. כולם צריכים לראות מה קורה כשהחיים מקבלים תפנית בעלילה. לראות את הפנים שלהם, לשמוע אותם מדברים, לפעמים רק מנסים לדבר, מנסים להזיז את הידיים שלהם כפי שהם רוצים שיזוזו ולא על פי רצונו של כוח עליון ששולט באחת האונות של המוח שלהם. כולם צריכים להכיר את המשפחות שלהם, לפגוש את הרופאים שלהם ואת הצוות הסיעודי. כולם צריכים ללוות אותם כדי להבין איך מנצחים. עזבו ליווי ארוך טווח - תבקרו אותם חצי שעה.
הדבר הכי קשה בסבב הזה הוא להבין מה מסוגלות סבלנות ועבודה קשה לעשות. איף עם הסבלנות הזאת עכשיו, מאיפה הביאו לי אותה? איך אפשר לגייס סבלנות במשך חודשים ארוכים כדי לראות תוצאות, כדי לראות מישהו אומר את השם שלו שוב? רק כשזה קורה מול העיניים שלך אתה מבין באמת שבית לוינשטיין הוא בכלל הוגוורטס. בית של קוסמים.
התרעות פיקוד העורף