גט: איך האהבה יצאה מעבדות לחירות בכרם התימנים

בגיל 73 את רוצה גט, אמא? את משוגעת? את תהרסי את אבא. לא רק את אבא, את כל המשפחה. לאן נלך בחגים? מי יבוא לטפל בך בזמן מחלה? לא יודעת אם שמת לב, אבל את כבר לא צעירה ולכולנו יש משפחות, תתאפסי על עצמך, בבקשה ממך". מה אומר לכם, כמה שהתחננתי, לא עזר. אמי צפתה באיזה סרט על אישה בגיל העמידה שסוף–סוף פרשה כנפיה, והחליטה שקצה בנישואיה עם אבי. אחרי 50 שנות נישואים היא אינה רוצה לבשל לו יותר, להעיר לו על הכתמים שהותירה השעועית בחולצתו הלבנה, ללכת שני קילומטרים כדי לקנות לו מהגרוזיני את הערק שהוא אוהב, ולנקות מדי יום את תמונת אמו המנוחה עם העיניים הרעות כדי שלא יעלה עליה אף גרגר אבק סורר.

היא מתחילה לעלות במדרגות, כולנו אחריה, שלוש קומות ברגל. "כל מדרגה בגובה הגלות, לא מבינה איך ההורים שלכם עולים פה", אומרת אביבה.

"תתקשרי אליה, אולי היא תענה לנייד", מבקש חנוך ונותן לי את הפלאפון שלו. "היא אף פעם לא עונה, אתם הרי יודעים שהיא בקושי שומעת", אמרתי.

חנוך מתיישב על הספה. אני הולכת אחריו, מזיזה קצת את אסנת ויושבת גם. אביבה עומדת ובוהה בכולנו. "שבי", אומר לה חנוך, "מה את עומדת?". היא מנקה בידיה את הספה ומתיישבת. "פרינססה", מסננת אסנת. אני צוחקת, חנוך מחייך, אך כובש את צחוקו ונותן מבט מאיים באסנת.

ירדנו למטה. רוכלי הכרמל כבר קיפלו את מרכולתם, אורות הכרך דלקו וקולות האנשים ברחוב דעכו אט–אט. נכנסנו למכונית והתחלנו בנסיעה. ברדיו נשמע שיר חדש של זמר ערבי שעלה לכותרות לאחרונה.

כי בלעדיהם גופך הוא אבק אפור

בית אביך בלבך לעולם יהיה קיים

שקט השתרר במכונית. רק קול הזמר ליווה את החיפושים, רחוב אחר רחוב, חנות אחר חנות, גם בסמטאות הצרות ביותר נכנס חנוך עם רכבו. אחרי חצי שעה פתחה אסנת את החלון. "אמא, אבא, איפה אתם? אמא, תעני לי, אמא", היא צעקה ופרצה בבכי. נשכתי את שפתי, אך גם דמעותי באו.

"אני אמות אם קרה להם משהו, כלום לא שווה לי בעולם הזה בלעדיהם", עצר חנוך את רכבו והניח ראשו על ההגה. טבעת נישואים נצנצה מבין אצבעותיו. "אני לא מבין, מה היא אמרה לך בשיחה האחרונה?", הוא שאל והביט בי. "כבר אמרתי לך, שהיא רוצה להתגרש. בשביל מה התכנסנו?".

"אני לא מאמין", הוא אמר והתניע שוב את המכונית.

עמדנו שלושתנו מולם. אבי הביט בנו ובקול בוכה התנצל. "בטח דאגתם, אבל היא רוצה להתגרש וסגור בינתיים, אנחנו פה מהבוקר".

אסנת ליטפה את שערה של אמי ולחשה לה "קומי, אמא, קומי, בואי למיטה שלך". אמי פקחה את עיניה ומלמלה "אבל צריך להתגרש, אנחנו בתור".

לקחנו אותם למכונית, את הורי המבוגרים, שאת לחמם חלקו עמנו ואת נעוריהם נתנו לנו כמחוות אהבה יפה. ובמכונית, בדרך אל ביתם, שוב הניחה אמי את ראשה על אבי ושוב שר ברקע הזמר הערבי.

כי לך הן מים חיים

אל תרפה מאוהביך, אחוז בידם

אמי אחזה בידו של אבי ובקולה החלש והעייף אמרה "אולי לא צריך להתגרש, יש לנו ילדים טובים, הא?".

וביום ההוא, במצרים ההיא, של כרם התימנים, יצאה האהבה מעבדות לחירות ותם סדר פסח הטוב בחיי. 