למען ההגינות חייבים לציין שמדובר בכלי רכב שנוסעים יותר מאחרים, אבל כאן טמון המלכוד: אוטובוסים ומשאיות נוסעים לא מעט, אבל מספר הנהגים קטן מאוד יחסית לנדרש. לפי הערכות, חסרים בישראל בין 2,500 ל־4,000 נהגים לכלי רכב כאלה, והנהגים הקיימים נדרשים לנהוג יותר שעות.
הצורך לספק שירותי תחבורה מייצר לחץ עצום על חברות ההסעה ועל הנהגים, שמאבדים לאורך שעות העבודה הארוכות שלהם את הריכוז. במקביל, הם מקבלים פחות השתלמויות ובדיקת היכולות שלהם מצטמצמת כי אי אפשר להוריד אותם מההגה. לצד כל אלו, לכאורה נסיבות מקלות, על הנהגים מוטלת אחריות מלאה כשהם מסיעים 50 עד 60 נוסעים.
אפשר לייצר אמצעים טכנולוגיים כדי לבדוק את הנהג, לשים טכוגרף דיגיטלי באוטובוס, שיכול לפקח ולנטר את מאפייני הנהיגה שלו. אפשר גם לייצר אכיפה אגרסיבית שאינה מתפשרת, ולהתקין אמצעים דיגיטליים ואמצעי פיקוח כגון מצלמות בתוך האוטובוס, שיתעדו את הנהג בנסיעה. אבל הטיפול חייב להיות ארוך ומערכתי: להכשיר נהגים נוספים כדי להוריד את העומס, להוביל את הנהג לתובנה שהאחריות על חייהם של עשרות הנוסעים נתונה בידיו. אנו רואים לפי התוצאות הטרגיות שזו אינה מליצה.
כמו שאנו מחנכים בצבא להקפיד על שינון הוראות הבטיחות של כלי נשק, אנחנו חייבים לחנך את הנהגים שלנו מגיל הנוער. השינוי המהותי חייב לבוא מהחינוך מבית הספר. הטיפול חייב להיות מתוכנן ומשולב בהיבט החינוכי והתקציבי. מניסיוני האישי, כאשר נערכים סקרים בנושא תחושת הביטחון האישי בימים שבהם אין פיגועים, אנשים מדברים על תאונות הדרכים. לכן צריך מערכת הסברה אחרת, הרבה יותר אינטנסיבית, כולל לימודים בבתי הספר, ואין די בשעה בשבוע כי אנשים משלמים בחייהם. בכל יום אנשים נהרגים ונפצעים קשה בכבישים, וגם כלכלית עלות הטיפול בהם היא עצומה. במקום לשלם עבור טיפול בפצועים ובמשפחות ההרוגים, ניקח את הכסף הזה ונשקיע בחינוך ובהכשרת נהגים נוספים, ואולי בסופו של יום נגיע למצב שנראה כיום כחזון רחוק - אפס הרוגים בכבישים.
התרעות פיקוד העורף