המחסומים בין הגדה המערבית וירושלים הם אות קלון למדינה. יש לי חבר ברמאללה בשם פתחי, הבא מדי שבוע לתל אביב למפגש איתי בענייני מיזמי שלום משותפים לעמינו. דרך של שעה לוקחת לו קרוב לארבע שעות. עליו לעבור מחסום של צה"ל, ובדרך כלל לעמוד יותר משעתיים בתור, עמוס וצר, עם דוחק בלתי נסבל. האנשים, אלה שקיבלו אישור מראש, מוכנסים למעין כלובים ארוכים ומחכים לתורם להיבדק. לא פעם סיפר לי פתחי על ההשפלות שהוא עובר, חייל שמצווה עליו לעמוד שעתיים בשמש או מורה לו להרים את תעודת הזהות הפלסטינית מהרצפה. ההליך לקבל אישור הוא לא פחות משפיל; שעות של ציפייה במפקדת התיאום בבית אל, כאשר לעתים האישור לא מצוי במחשב או הקצין בחופשה. “אישור" זה מושג של אדונים, המעניקים אישורים בכל מגוון תחומי החיים. המחסומים האלה הם הביטוי הגס ביותר לאדנות ולגזענות שצמחו במחוזותינו. אך פתחי ממשיך להגיע למפגשי השלום; פעם אמר לי: “אני לא מתרגש, זהו מצב של דוד וגולית ואנו יודעים איך זה נגמר".
גם חוף מציצים הוא דוגמה לליברליזם. בחזרה לאריק איינשטיין, לישראל היפה, הערכית והבוהמית. כיום יש שם מסעדת חוף מרהיבה, שבה יושבים זה לצד זה צעירים מכל העדות והגזעים, חילונים ומסורתים, סטרייטים ולהט"בים, יהודים וערבים. מותר להתלבש, או שלא, לפי ראות עיניך. ישראל, אומנם קצת מנותקת, אך שפויה, עם כיבוד השוויון; חיה ותן לחיות.
אם לשפוט מהממשלה והכנסת, תל אביב הליברלית היא עדיין במיעוט, אך בניגוד לישראל הפוליטית, היא חלק מהעולם, ולכן נכונה לגבור עם הזמן על מדינת המתנחלים.
ואם באנדרדוג מדובר, יש אי שם באי הבריטי לסטר סיטי. לא היה תקדים לכך בכדורגל האירופי הבכיר. היא תזכה באליפות או בסגנות ותייצג את אנגליה בליגת האלופות. זה דומה לכך שהפועל קטמון תזכה באליפות ישראל בעוד שנה־שנתיים. זו הוכחה שלא הכל תלוי בכסף הגדול.
אז לכל הפסימיסטים, רצוי לזכור: דוד בסופו של דבר מנצח.
התרעות פיקוד העורף