משה הלך. הוא כבר לא במקום שהנחנו אותו ואנחנו לא יודעים כבר איפה לחפש. המסע שלנו עם משה התחיל לפני חמש שנים. רק התחתנו וכמתנת יומולדת התחלנו את שביל ישראל. תנו לי לספר לכם משהו - מרץ הוא אחלה עונה שבעולם להתחיל את השביל. הכל פורח בצבעים שעירוניים לא מכירים בכלל, השביל לא מפוצץ באדם ועדיין פוגשים קסם של אנשים בדרך ולמשך פרק הזמן הרלוונטי אתה מרגיש במקום שבו אתה אמור להיות: בטבע.
ידענו שלא נצליח לקחת חופשה מספיק ארוכה כדי להתחיל ולסיים, וכדי לא לחפף לקחנו איתנו את משה - ברווז גומי צהוב וגדול יחסית שרשמנו עליו את שמותינו (גם את שמו כמובן), את תפקידו בעולם ובקשה מכל הלב שלא יזיזו אותו ממקומו. משה נקבר או הוסתר היטב בכל קטע של השביל שסיימנו בידיעה שבפעם הבאה שנגיע הוא יהיה בדיוק במקום שהשארנו אותו. איך הלכת לנו, משה?
נשארו עוד יומיים לפני שחוזרים לשגרה. בשבת כבר חצי מאיתנו יהיו עסוקים בהכנת מופלטות, והחצי השני יחפש מי שיזמין אותו לאכול מופלטות. לרוב בכלל לא יהיה כוח לזוז מהספה, וזו בדיוק ההזדמנות לצאת לאיזה טיול האחרון. לכל אחד ישנו החבר הזה שמכיר כל מיני מקומות ״שאף אחד לא מכיר״. בדרך כלל זה איזה מעיין או בריכת קצינים או בור מים שאפשר לחלוק עם מספר יתושים בלתי ניתן לכימות. ״האגם הנעלם״ עאלק. זה הזמן לחדש איתו את הקשרים, כי מפה רק ילך ויהיה חם יותר, צפוף יותר, קשה יותר ובאופן כללי המוטיבציה לזוז לא תעלה. עשו חלק משביל ישראל, אולי תמצאו את משה. תמסרו לו ששביל ישראל לא אותו הדבר בלעדיו.
התרעות פיקוד העורף