ביקשו ממני לכתוב הספד לשני חיילים צעירים שנהרגו במלחמת יום כיפור. זה היה מזמן, עברו יותר מ־40 שנה, ומאז, לצערי, כתבתי הרבה הספדים. ועדיין - זה היה ההספד הקשה והכואב מכולם.
באוקטובר 1972 נעצרתי כחשוד בהשתתפות בשוד יהלומים מזוין בפרנקפורט, גרמניה. חזרתי אחרי כמה חודשים לארץ והקשר עם החברים בקיבוץ נמשך. סיפרו לי שדובי ויצחק'לה היו מבסוטים עד השמיים מהקטע של השוד, אף על פי שהכחשתי את השתתפותי בו.
טמיר מוסיף עוד בשבחו של יצחק'לה סטוצי, וכשקראתי את הנאמר עליו, זה הזכיר לי מישהו אחר שכונה סטוצי. לימים אמר לי אחד מחבריו שהיה קשה לאתר היכן בדיוק נהרג, משום שבתחקירים דובר על אחד, סטוצי, ולא על יצחק'לה, שאותו הם חיפשו.
העליתי את הדברים בגלל יום הזיכרון ויום העצמאות. תמיד רציתי להעלות את זכרם של יצחק'לה סטוצי ושל דובי. להלוויה המאוחרת שלהם בקיבוץ לא הגעתי. האוטובוס שיצא עם קרובים וידידים מרחבת היכל התרבות בתל אביב להלוויה בקיבוץ התהפך ליד חדרה ונפצעתי ביד. פתאום אני קצת מתגעגע לשבת כמו בשבתות של פעם עם מוטל ומרים, ההורים של שמואל ויצחק'לה, ולפטפט על הימים ההם, אבל לבושתי אני לא יודע אם הם עדיין בין החיים.
התרעות פיקוד העורף