האגדה מספרת על רבי נחמן מברסלב, שמצא עצמו בסערה גדולה בלב ים על סיפון אונייה בדרך לארץ ישראל. האונייה חישבה להישבר, והנוסעים התענו בתפילות ובזעקות כדי להעביר את רוע הגזירה. אווירה של יום הכיפורים הייתה על האונייה. רק רבי נחמן ישב בשקט בצד ולא הצטרף לבכי הגדול.
ובכן, הרי החדשות הרעות: לעולם לא ננצח במשחק האשמה הזה. הרי לא משנה כמה פעמים נסכים לחלוקת הארץ, לשתי מדינות, לחלוקת ירושלים, לאוטונומיה או לכל הצעה בינלאומית או ערבית אחרת. באוזני האירופים כל מה שנאמר יישמע ממילא תמיד כאילו יצא מפיו של יהודה איש קריות. אנחנו יכולים להמשיך לצעוק, אבל זה לא יוריד את גובה הגלים.
איך מתפללים בשקט פנימי, בלב סערה כמו רבי נחמן בסיפור? קודם כל מתכנסים פנימה ונזכרים למה עלינו לספינה ויצאנו למסע המסוכן מלכתחילה: אנחנו בדרך לארץ המובטחת. ככל שנברר את האמת הפנימית הזאת ונעסוק בה מתוך שקט פנימי, אמונה וביטחון בצדקת הדרך, כך הים מסביבנו ישקוט. אבל כמו נוסעי האונייה ההיא, אנחנו עסוקים בהישרדות רגעית ולא בחזון. כאשר אתה מקרין שאתה בהישרדות ושהים מאיים עליך, אתה מזמין גלים גבוהים.
האם מאביגדור ליברמן תבוא הישועה? להחלפת שר ביטחון בדרגת רב אלוף (במיל') ובשיעור הקומה והרצינות של בוגי יעלון ברב טוראי, יכול להיות רק יתרון אחד: התכנסותה של ממשלת ימין רחבה פנימה אל האמת שלה וחידוש בניין הארץ. זו התרומה היחידה שליברמן יכול לתת להשקטת הים, ובזה הוא ייבחן.
לומר את האמת, אין לי בעיה עם אמונותיהם של אנשים. גם אני לפעמים מאמינה בדברים שהם מעל הטבע. אין לי כל בעיה עקרונית גם לתמוך בתלמידי ישיבה, להפך. ובכלל, יש מצווה כזו לתרום לכל מי שפושט יד בלי לבדוק בציציותיו. הבעיה המטרידה והמכאיבה היא שהם אינם פושטי יד. הם מכניסים את ידם באופן גס לכיסם של אחרים, מבטיחים הבטחות שווא, מנצלים חולשות של אנשים וגורמים למקח טעות. אינני יודעת איך אין חוק שמגן על אזרחים תמימים מהרמאות הזאת. אני יודעת שבציבור החרדי יודעים שלא לבלוע את הפיתיון הזול הזה, ושקהל היעד של הטלפניות הוא הקהל המסורתי. ואני יודעת עוד דבר: זו לא יהדות. זהו מעשה שהוא על גבול עבודה זרה.
התרעות פיקוד העורף