בינתיים רק מילים: אין סיבה להתרגש מהדיבורים על מהלך מדיני

באמצע השבוע שעבר, כשהתברר שבמקום יצחק הרצוג והמחנה הציוני ייכנסו לממשלה אביגדור ליברמן וישראל ביתנו, הרים ראש הממשלה בנימין נתניהו טלפון לנשיא מצרים עבדל פתאח א־סיסי. זו הייתה שיחה לא קלה. א־סיסי רתח. הוא התגייס, במלוא כובד משקלו, על מנת לפרוץ את דרכו של הרצוג לממשלת השלום החדשה של נתניהו - ובמקום זה קיבל את ליברמן, שאיים להוציא להורג את אסמעיל הנייה תוך 48 שעות. לא שא־סיסי חרד לחייו של הנייה, אבל הוא היה חלק ממהלך בינלאומי נרחב שנבנה סביב זריזות הרגליים של הרצוג, היצירתיות וההשפעה של טוני בלייר והנכונות של מדינות ערב הסוניות לשלם מחיר פומבי תמורת ויתורים ישראלים.

אתמול סיפק נתניהו את הסחורה. נו, טוב. לא ממש סחורה שאפשר למשש, אבל הצהרה ישראלית ראשונה, היסטורית, על סוג של הכרה מעורפלת ביוזמת השלום הערבית (שאותה יש לעדכן) כבסיס למו"מ בין ישראל לפלסטינים. ליברמן החרה החזיק אחריו. מכיוון שלא זכור לי שיש ביוזמת השלום הערבית סעיף העוסק בהריגתו של הנייה, אז יש לנו כנראה ליברמן חדש. רק במדינה הבלתי אפשרית שלנו יכולה תוכנית שלום שגובשה למידותיו של הרצוג להיתפר כעבור יומיים על איווט ליברמן. כל מה שחסר לו זה הדובי של בוז'י והעניין מושלם.