אולי בקרוב נכיר את תנ"צ גת, כאשר מלשכתו ייצא לאור סוף־סוף העיתון האינטראקטיבי המובטח של המפכ"ל, פמפלט שמיועד לנגח כותבי תחקירים על שוטרים אפלים ופקידים חסרי מוסר, ולהציף את הרשת בחדשות טובות מהמשטרה. האם יש דבר כזה בכלל, חדשות טובות במקום המאכלס כל שעות היממה פורצים ונוכלים, סוחרי סמים ונשים, רוצחים ומפוצצי מטענים, ראשי ארגוני פשע ופוליטיקאים מושחתים? אין, אבל אם לביבי (ושרה) יש עיתון חיובי פופולרי, מדוע שלמפכ"ל לא יהיה אחד כזה, או לפחות דפי פייסבוק, יו־טיוב, אינסטגרם וכל הבולשיט המקודם הזה, שכבר תוקצב בעשרות משרות של שוטרים חדשים בשכר גבוה (הייטק), כדי להפציץ תוכן שיווקי ולעשות לייקים.
אלשיך מתחיל להזכיר לי ראשי ערים שחיסלו את העיתונות המקומית החוקרת באמצעות חרם מודעות, במקביל להקמת מקומונים משל עצמם או תמיכה במקומונים מטעמם. בל נטעה, המשבר הנוכחי איננו בין העיתונות לבין המשטרה. עיתונאים פליליים אוהבים להעריץ שוטרים טובים. הם באותו הצד למרות הסלידה ואף התיעוב שמפגין המפכ"ל, שהולך ומצטייר כאחד מאותם בעלי הון שלא אוהבים לקרוא עיתונים, מה שמזמין עליו לחץ תקשורתי ממוקד בעוצמות שלא הכיר מעולם. המשבר מתחיל ונגמר בחוסר הרצון של אלשיך לעשות את השינוי המנטלי מחברות ופיקוד על ארגון ביטחוני־מלחמתי לחברות ופיקוד על ארגון משטרתי־אזרחי, שומר הסף החברתי העליון העומד בחזית דעת הקהל.
מי שסופח מהשב"כ עקב הפרטץ' בצמרת המשטרה מיהר לגלות כי הפרטץ' הוא בכלל בנציגי המעצמה השביעית, המבקשים לקבל כמה שיותר מידע - שזה לתפיסתו מונופול של המשטרה. הבעיה היא שאזרחי ישראל מימין ומשמאל אינם מוותרים בקלות על זכויותיהם, ובכלל זה חופש מידע כזכות יסוד, הם אינם הערבים הפלסטינים שמדוכאים במניפולציות זולות וכוחניות בחקירות אפלות של השב"כ, ודי לחכימא ברמיזא.
"רעייתי ואני פרשנו למנוחת שישי בצהריים", סיפר לי מי שרכש אז את הבית ממשפחת בן ארצי. "לפתע אני שומע צפצופי מכשירי קשר והמולה. הצצתי מהתריסים והבחנתי בהמון בלשים בחצר הפרטית, ואז נשמעו דפיקות בדלת. פתחתי ומולי ניצב ראש ממשלת ישראל, בכבודו ובעצמו. הופתעתי מאוד, ללא הודעה מוקדמת? לא היינו מוכנים לדבר כזה בשישי בצהריים, אבל ביבי היה מאוד נחמד, אמר שהם סיימו חופשה בצפון ושרה חשבה לקפוץ עם הילדים שיראו את הבית שבו גדלה. כמובן שהסכמנו. ואז הגברת נכנסה, היא הסתובבה בכל חלקי הבית אוחזת בשני ילדיה, תוך שהיא אומרת 'בואו תראו את הבית שגזלו ממני', שוב ושוב, במרפסת, בסלון, בחדרים, עד שלאשתי נמאס, והיא שאלה, 'מי לקח, מי גזל, קנינו את הבית במיטב כספנו'. שתי הנשים החלו להתווכח, ביבי היה במבוכה גדולה, גם אני. בשלב מסוים אשתי ביקשה ממנה לעזוב את הבית מיד".
זה לא היה הסקופ היחיד שלי מבית נעוריה של שרה נתניהו. זמן מה לאחר אירוע הצעקות עצרו אנשי השב"כ עובד במזבלה של היישוב שפנה בטלפון לגברת הראשונה, והציע לה לקנות ממנו את יומני נעוריה שמצא במזבלה, שאליה הועברה הפסולת שנותרה בבית שנמכר. כמובן שהשב"כ ומערכת המשפט לא הוציאו הודעה על מעצר השווא שנמשך שבעה ימים תחת מעטה כבד של חשאיות, כמו שנהוג לומר במוסד שממנו הגיע המפכ"ל. לרוע מזלם, לעובד המזבלה, עבריין משוקם, היה פה גדול מדי, וכך הגיע הסיפור גם אלי.
סיפורים קטנים מהסוג הזה מלווים את שרה ובנימין נתניהו לכל אורך הקריירה, אין בהם שום דבר פלילי, רק מנטליות בעייתית מאוד לכאורה. מאוד ייתכן שבחקירת אישה אחרת ללא עבר פלילי בחשד להעברת ריהוט גן מהמשרד הביתה, התיק היה נסגר מחוסר עניין לציבור, אבל מי יכול לסגור לאשת ראש ממשלה תיק פלילי מחוסר עניין לציבור? עם זאת, גם אם נתניהו תועמד לדין ותורשע, היא תיהנה מההליך המקובל של ביצוע עבודות לטובת הציבור ומחיקת ההרשעה.
התרעות פיקוד העורף