המחשבה הזו הייתה רק אחת מני רבות שחלפו במוחי, בזמן שישבתי רגל על רגל במרפסת של בקתת עץ מבודדת על פסגת הר, בקצה הצפוני ביותר של המדינה. ציוצי ציפורים, סוס קטן שטייל לו בשביל, כלבת “לאסי" שהגיעה עד פתח המרפסת רק כדי שאלטף אותה, ותרנגול קורא (ואני מודה שזה קצת עצבן) בכל שעה עגולה. מה עשיתי שמגיע לי כל הטוב הזה? שאלתי את עצמי. כנראה שהייתי מוטרדת מדי, עניתי בחזרה. ואני חשבתי ששתיקות הן התכונה החזקה שלי. אני מניחה שהמחיר שאני צריכה לשלם על כך שאני לא טיפוס שנוהג לאכול את הראש לאחרים, הוא בכך שאני אוכלת את הראש לעצמי, ולעצמי בלבד. כך או כך לוז-לוז סיטואיישן.
סוף-סוף יצאתי לחופשה קצרה שארכה 48 שעות, שזה כמעט נצח במונחים של העבודה שלי, סוף כל סוף השישבת נתן לי לגיטימציה לא לרפרש את המייל בכל חצי שעה או לענות להודעות בוואטסאפ, לטלפונים מיחצנים ולכל מיני אנשים שמתקשרים ומבקשים שאבוא לכל מיני מקומות. סוף-סוף אני יכולה לשתוק ולהתמסר לשלווה. והנה, בכל זאת הראש שלי לא מפסיק לשוחח עם עצמו. תשתקי כבר, לעזאזל.
התרעות פיקוד העורף