אבל הנושא הזה מוצה. נדב איל כתב השבוע ש"העיסוק האובססיבי בנתניהו מזיק לכל מתנגדיו, מימין ומשמאל". זה לגמרי נכון. נקלענו למעגל קטלני שבו ההתנפלות התקשורתית הפכה לשגרה, ולכן מאפשרת לנתניהו לנפנף כל דבר. לכאורה הכל קשור לרדיפה, ולכן אין צורך להתייחס. נוצרה קוטביות מגוחכת - או שאתה מאמין לו ומתעלם מהכל, או שאתה שונא אותו ותולש שערות מרוב שערוריות. אבל האמת אינה כאן וגם לא שם, ונתניהו מנצל את הקוטביות הזאת כדי לעשות מכולנו צחוק. הוא מגיב בזלזול אוטומטי, מאשים את רודפיו ומסתפק בכך. השמאל מקיא, הימין מאמין, אבל כששניים רבים השלישי לוקח, ואיכשהו הוא תמיד השלישי במצב שנוצר.
בהמשך לקביעתו של איל, העניין המטריד יותר הוא שמרוב עכברים, כבר לא רואים את ההר האמיתי. אין רגע דל עם נתניהו ואשתו, ונדמה לנו שאנחנו עוסקים בדברים חשובים, אבל העיקר הוא לא אישיותו של נתניהו ומשפחתו, אלא ענייני המדינה. מה טוב לנו, האזרחים? מה קורה בענייני המדינה כשאנחנו מתעסקים בשרה, במעון, בשופטת, בנרות, בגלידה ובאופי יחסיו עם תורמים שהם במקרה גם ארכי־נוכלים? הניחו לנתניהו, כתב איל, הוא לא הסיפור. זה קשה, אבל נכון. צריך כמובן לדווח על דברים, אבל בפרופורציות הנכונות. איך מאחים את השסע החברתי? איך מגיעים להסכמה על הפרדה בין דת למדינה, ואיך מתמודדים עם האיומים החיצוניים? אם לא נריב על אישיותו, נתחיל לדבר על העיקר - על מה שצריך וראוי לעשות פה.
התרעות פיקוד העורף