ההשפעה הגוברת של מוסלמים רדיקלים, שפוסלים את אורח החיים החופשי של צרפת, הביאה לכך שהכוכבת הלאומית בריז'יט בארדו הורשעה כבר שש פעמים בשנים האחרונות בשל "הסתה לשנאה גזעית", על אזהרותיה החוזרות כלפי מה שכינתה "פלישה אסלאמית" למדינה. כשמאחוריו אירועי הטרור הקשים בצרפת, ולנוכח גל ההגירה האסלאמי ששוטף את אירופה, ההחלטה של הולנד להתמקד דווקא בישראל, לנגח אותה, אינה עדות לכוח אלא למצוקה.
וזה מביא אותנו לארצות הברית. אמריקה בסיום עידן אובמה נמצאת במשבר זהות עמוק. עלייתה של הילרי קלינטון לא תעצור את הרדיקליזציה של המפלגה הדמוקרטית. אומנם הסנאטור הסוציאליסטי ברני סנדרס לא הצליח לגבור עליה במרוץ למועמדות לנשיאות, אבל הכוחות שאיתו שינו את פני המפלגה ללא הכר, ועמדתה כלפי ישראל רק תקצין.
וזה מחזיר אותנו לנתניהו ולפוטין. לנוכח ריבוי ביקוריו בבירה הרוסית, נשאל ראש הממשלה - בצדק - אם הוא מעוניין להחליף את ארצות הברית ברוסיה כבעלת הברית החשובה של ישראל. נתניהו השיב, גם בצדק, בשלילה. ולא רק משום שרוסיה אינה יכולה לספק חלקי חילוף למטוסי חיל האוויר.
בעולם המשתנה של היום סיכויים רבים שלא תהיה מעצמה אחת שתכפה את מדיניותה. אין כיום תחליף לאמריקה. על כן, כפי שאסור לישראל להאמין כי ארצות הברית תשוב לפסגה בקרוב, כך גם אסור לנו להשלות את עצמנו שמישהו אחר יחליף אותה. מה גם שאנחנו לא צריכים יותר בעל בית.
ישראל צריכה להפיק את מה שהיא יכולה מכל מקום. רוסיה יכולה לרסן את איראן. היא יכולה, ביחד עם בנות חסותה, להיות שותפה לא רעה במשק האנרגיה. וגם לבלום את ההשפעה של טורקיה. סין והודו יכולות להחליף את האיחוד האירופי כשותפות סחר של ישראל בעשורים הקרובים. אמריקה יכולה להיות שותפה אסטרטגית, אם תרצה.
כישלון ועידת "השלום" של הולנד מצד אחד, וביקורו המרשים של נתניהו במוסקבה מצד שני, חושפים את המעמד הדיפלומטי והמשקל האסטרטגי האמיתי של ישראל בעולם כיום. הם גם מצביעים על הכיוון ארוך הטווח של הרוחות הדיפלומטיות. רוחות מזרחיות לא קרות במיוחד. ולמען האמת, הן די מרעננות.