השבוע זהותי נגנבה. מישהו התחזה אלי. לחיים אתגר. מי שחופן את ראשו בחוסר אמון וחושב ששוב אתגר מבלבל במוח עם השטויות שלו, אז דעו לכם, זו לא עוד המצאה מקושקשת שדמיינתי, זה באמת קרה. כשהבנתי שהנני קורבן לעבירה המדוברת, תחושותי נעו בין הפחד שאהיה אחראי לעבירות פליליות שמעולם לא ביצעתי, להתלהבות מהעובדה שיש אדם שסבור שלהיות אני זה הישג.
"המייל והדברים שנכתבו זרים לי ואינם קשורים אלי בשום צורה". הסברתי לעיתונאית בקול מאופק שהסתיר קריסה פנימית ולחץ בריאות.
"אז אתה טוען שלא אתה כתבת את זה?", ענתה בהיסח דעת. "לא, לא טוען", השבתי על סף עילפון, "זו האמת. לא כתבתי את זה. נקודה". הבהרתי נחרצות תוך תחושה שזה עתה הסתבכתי בפרשת "לך תסביר שאין לך אחות" החדשה.
"יש כאלו שמכירים אותי", עניתי וחיפשתי חור או חריר לקבור את עצמי.
אחרי התקף הפוביות הראשוני ואגלי הזיעה ששטפו את גבי, חשבתי לעומק והגעתי למסקנה עגומה: מי בכלל רוצה לחיות את החיים שלי? לחוות את הדיכאונות, העצבים והתסכולים? להתמודד עם החוב בבנק, כאבי הגב, האסתמה, הטוסטוס המקרטע שבבעלותי, הרשעים שיש בתעשייה הטלוויזיה והאבק האינסופי שהתנחל בדירת החדר וחצי שבה אני גר בגבעתיים? אם קיים גורם שחומד את זהותי, אשמח לתת לו אותה במתנה. נראה אם יחזיק יום אחד את הראש מעל המים.
התרעות פיקוד העורף