עכשיו נשארה הפוליטיקה. ליד יעלון נמצאים אנשים כגדעון סער, שחושב על נתניהו בדיוק מה שיעלון אמר, רק הרבה יותר גרוע, ומשה כחלון, שטרוד עכשיו בענייני האוצר, אבל בזמנו פרש מהליכוד מאותן סיבות בדיוק. יש כוחות רבים נוספים בסביבה (גבי אשכנזי, למשל). הבעיה היא, שאף אחד מכל אלה לא מסוגל לקפל את האגו שלו לטובת המדינה. כולם רוצים להיות מספר 1. כולם משוכנעים שלהם ניתנה הנבואה. צריך להתפלל, למען הילדים שאנו מגדלים במקום הזה, שלקראת הבחירות (שיתקיימו הרבה לפני מועדן החוקי), מי שצריך להתעשת, יתעשת.
בימיה הראשונים של המלחמה, השם המבצעי שלה היה עדיין מבצע "שינוי כיוון". שם שהולם אותה מאוד. השינוי חל בתגובתה של ישראל למהלך אלים, פרובוקטיבי ורצחני שכלל הפגזת יישובים, פלישה, תקיפת חיילים, הריגת חיילים וחטיפתם על שטח ישראל. עד אז הרגילו אותנו הגנרלים הנערצים ששלטו כאן שישראל "מכילה" את האירועים. אהוד ברק נהג להצהיר ש"אם יתקפו אותנו גם אחרי שנצא מלבנון, ניידע מה לעשות". הבעיה היא, שלא ידענו.
ולכן, עד שלא נלמד להגיד "לא" לארגון טרור שדורש שחרור מאות רוצחים תמורת חייל חטוף (או גופתו), לא נשארת לנו ברירה, וכדי למנוע המשך חטיפות צריך פשוט להרתיע את החוטפים ולהמחיש להם שהם יפסידו יותר מאשר ירוויחו. זה בדיוק מה שאולמרט עשה ב־12 ביולי 2006. הוא החליט שימי ההבלגות נגמרו ויצא למלחמה. מאז ועד רגע זה חיזבאללה לא העז להעלות על דעתו אפשרות לחטיפה נוספת. מאז ועד רגע זה חיזבאללה לא ירה קפצון על יישובי הצפון ולא עסק בפרובוקציות מול צה"ל בגזרה הצפונית (להבדיל מגזרת רמת הגולן). הפעמים הבודדות שבהן נרשמו תקריות היו כשחיזבאללה הגיב לפעולות חיסול או תקיפה של צה"ל בשטחו או בשטח סוריה. קוראים לזה הרתעה.
זאת, ועוד: הישגים רבים שעליהם יכולנו רק לחלום לאחר המנוסה מלבנון, הושגו במלחמה הזו: הקמת כוח רב־לאומי דומיננטי עם נוכחות קבועה באזור הקו הכחול (גדר הגבול). ירידת צבא לבנון לאזור הגבול. על הדברים הללו חיזבאללה לא רצה לשמוע לפני המלחמה, ונאלץ לקבל אותם אחריה.
הבעיה היא, שאז אני נזכר במעמדנו הבינלאומי, בקו האשראי הגלובלי המדולדל שלנו, באמון שרוחשים לנתניהו וליברמן מנהיגי תבל וביחסים הקרובים והאינטימיים עם הממשל האמריקאי. כשמחברים את הנתונים הללו לאומץ המפורסם של ביבי, שתמיד מקיים את הצהרותיו הלוחמניות ("אפיל את שלטון חמאס בעזה!"), אני מבין שהסיכוי שאי פעם ישראל תשדרג את ההרתעה שלה ותאריך את קו האשראי שהעמיד אולמרט ב־2006, נמוך מאוד. אנחנו עוד נתגעגע להרתעה של מלחמת לבנון השנייה.
המלחמה הייתה נורת אזהרה אדומה ענקית שנדלקה ברגע האחרון. בעקבותיה, התפטר הרמטכ"ל דן חלוץ ומונה גבי אשכנזי, שהשקיע ארבע שנות עבודה קשה והרבה מאוד אמצעים בשיקום המקצוע הצבאי וטיפוח השרירים הצה"ליים מחדש (עבודה לא פחות מאומצת הושקעה בחיסולו הפוליטי מיד לאחר מכן). גם זה היה רחוק משלמות, אבל בסופו של דבר מצבה של מערכת הביטחון היום טוב לאין שיעור מזה שהיה בתחילת יוני 2006. המלחמה עצמה התנהלה ברשלנות, לנוכח חוסר המיומנות של המפקדים בשטח (שלא התאמנו עידנים), חוסר ההבנה של הקבינט וכמה החלטות שגויות. מצד שני, תראו לי מלחמה אחת, כולל המוצלחות ביותר, שבה לא התברר לאחר מעשה שחלק מהקרבות היו מיותרים, שחלק מהתמרונים היו שגויים ושחלק גדול מההרוגים נפלו מירי כוחותינו.
נתניהו דחה את היד המושטת בבוז. הוא בנה על זה שיצליח לבלום את ההסכם, שכבר הושג ונחתם בידי העולם כולו, בהצבעה בקונגרס. הוא ידע שגם אם הקונגרס יצביע נגד ההסכם, הנשיא יטיל וטו, ואז הקונגרס יצטרך להצביע שוב נגד ההסכם ולהשיג רוב של שני שלישים, כדי לחסום את הווטו. כל המומחים אמרו לנתניהו שאין לו שום סיכוי בקרב הזה. עדיף לוותר עכשיו, ולהוון את המצב מול האמריקאים. אבל הוא התעקש, המשיך להילחם והאמין שינצח.
הוא שוב הפסיד. מאותו רגע, החיזור האמריקאי אחרי ישראל הסתיים. עכשיו הם מוכנים לשדרג את הסיוע הצבאי, אבל לא בהרבה. הם יסכימו להעלות אותו למשהו קרוב ל־4 מיליארד (כולל התוספת לפיתוח הטילים), בעוד בשנה שעברה יכולנו להגיע (זה בדוק) לסביבות ה־5 מיליארד.
רבו הנערץ, פינטו, חובש עדיין את ספסלו בבית האסורים, אף שלרגע אחד לא חדל ממאמציו הגרוטסקיים להיחלץ איכשהו מאימת הדין, או לקצר במשהו את תקופת המאסר המינימלית. שוב אין מנוס מהמסקנה המתבקשת, שהייתה זו שגיאת ענק של הפרקליטות לא לברר את סוגיית פינטו בבית המשפט ולהעדיף עסקת טיעון מקלה, רק כדי "להפליל" את ניצב מנשה ארביב. אגב, איפה הוא, ומתי בדיוק יופלל?
התרעות פיקוד העורף